מאת אילנה סובול, MA, פסיכותרפיסטית קוגניטיבית-התנהגותית

רגשות של אשמה ובושה מוכרים מאוד לשורדי טראומות שונות ובמיוחד למי שעברו פגיעה מינית. מדוע אנשים שנעשה להם עוול, מרגישים אשמים? הרי ההגיון הרגיל אומר שמי שעשה משהו רע אמור להרגיש אשם ואילו זה שנעשה לו משהו רע, אמור לכעוס, להיות עצוב, אולי מבוהל. למה מופיעה אשמה?

אחד ההסברים הוא שאת האלטרנטיבה קשה יותר לשאת. האלטרנטיבה אומרת שאנשים יכולים לפגוע אחד בשני כך סתם, בלי שהצד הנפגע עשה משהו כדי להביא את הפגיעה על עצמו. בעולם כזה מפחיד מאוד לחיות וכך האשמה יוצרת אשליה של שליטה אצל האדם שנפגע ומגינה עליו במידת מה מהפחד של חיים בעולם אלים וכאוטי, חסר חוקים או יכולת לצפות, לנבא את הבאות. היא אומרת למעשה משהו כמו: "עשיתי משהו לא בסדר, בפעם הבאה לא אעשה אותו ואמנע מאנשים לפגוע בי".

אלימות היא משהו החורג מסדר הדברים הרגיל או לפחות כזה שהיינו רוצים לחיות בו. עיצוב זיכרון של אירוע אלים כך שהנפגע נושא באשמה, יכול במידה מסוימת לשמר אשליה של שליטה בעתיד – "אם זה קרה בגלל משהו שעשיתי, בעתיד לא אעשה זאת ולא יפגעו בי שוב". אז מה עושים? איך אדם בונה לעצמו תבנית תפיסתית כזאת שבה לא באמת קורים לו דברים רעים מבלי שיש לו יכולת לשלוט בהם? – פעמים רבות נדרש לשם כך עיוות ושינוי של הזיכרון לגבי העובדות עצמן, מעין עריכה של מה שהתרחש כך שאותם חלקים של האירוע שבהם ניתן היה להתרשם שקיים חוסר אונים – מודחקים ונשכחים, נחווים כחורים בזיכרון ולעומתם מודגשים אותם חלקים שבהם היתה לכאורה שליטה ויכולת למנוע את שהתרחש.

בנוסף לשינויים באופן הזכירה של האירוע, נוצרות פרשנויות המוטות לכיוון של אשמה לגבי מה שקרה, המנחות את אופי הרגשות המלווים את הנפגעים זמן רב אחרי האירוע וללא בחינה אמיצה של אותן פרשנויות, האשמה תמשיך בפועלה המכאיב.

האפשרות להכיר במציאות שבה אלימות יכולה לקרות באופן שרירותי ודווקא אחרי שאכן קרתה, היא אחת המשוכות שיש לדלג מעליהן בדרך להחלמה מהטראומה.

הסבר אחר נעוץ בתפיסה החברתית בכל הנוגע לפגיעות מיניות. החל מתכתיבי הצניעות הדתיים ולא דתיים וכלה בסטריאוטיפים השכיחים לגבי מי הוא הפוגע ומי הם הנפגעים, שלא פוסחים על הנפגעים עצמם, כולם מייחסים לנפגע או לנפגע בפוטנציה את השליטה במה שייעשה הפוגע אם יהיה לא צנוע, אם יסתובב בשעת לילה בסמטאות חשוכות או יסכים להיכנס לרכב של אדם זר. למרות שמצבים אלה יש בהם ממד מסוים של סכנה, המציאות אומרת שהרוב המכריע של הפגיעות מתרחשות בין אנשים שהכירו זה את זה, במקומות שיכולים להיות הדבר האחרון שייתפס כמסוכן, כמו בית של אחד מהם, מקום עבודה, מקום בילוי, מכונית וכד'. למרות זאת, גם בבחינה החברתית את הפגיעה לאחר מעשה וגם באופן התנהלות המשפט מחפשים לא פעם את התרומה של הנפגעים לפגיעה, כאילו יש מצבים בהם מוצדק לפגוע. הנחה זו, שבה יש מצבים בהם מותר לנהוג בזולת באלימות ולכפות עליו מין או כל דבר שאינו רוצה בכך, היא חלק מתבנית החשיבה של פוגעים מסוגים שונים ולא רק פוגעים מינית.

חיים שלמים עם הפוגע או אנשים שחושבים כמוהו, הופכים את התבנית החשיבתית הזו לחלק מתפיסת העולם של הנפגעים. היא לא נבחנת, לא נשאלות לגביה שאלות אלא אחרי שנים רבות, כנראה בבגרות, במסגרת תהליך טיפולי או קשר בריא עם אדם אחר. השאלה הזו היא "האם עשיתי משהו או הייתי מישהו שהגיע לו להיפגע?".

האבחנה בין אשמה לבושה

למרות שאשמה ובושה מופיעים יחד הן בשפה והן בחוויה הסובייקטיבית- רגשות אלה שונים זה מזה וחשוב להתייחס לשוני הזה:

אשמה

אשמה היא רגש מטריד, שיכול להגיע גם לעוצמות קשות ומשתקות. היא עוסקת בסבל שלנו אחרי שגילינו שלא עמדנו בציפיות של עצמנו – לא הצלחנו לחשוב, להרגיש או להתנהג בהתאם למה שאנחנו מאמינים כראוי ומתבקש במצב ספציפי.

היא אחד הרגשות הנפוצים ביותר אצל שורדי טראומות מכל סוג – מלחמה, שבי, תאונות דרכים ואלימות של אדם אחר גם כאשר ברור למתבונן מהצד מי הפוגע (או מי אשם) ומי הנפגע.

אשמה שורדת זמן רב אחרי האירוע הטראומטי ומשמרת את הכאב, שכן הרבה פעמים בגללה הזיכרונות הטראומטיים אינם מפסיקים לעורר כאב רגשי: בעת ההיזכרות שבות ועולות מחשבות כמו "לא הייתי צריכה ל… " או "הייתי צריך להפסיק את זה" או "למה לא סיפרתי?". נמצא גם שלמידת האשמה יש קשר הדוק לחומרה של השלכות אחרות של הטראומה על האדם.

כאמור, אשמה היא תוצר של הסטנדרטים שלנו, שגיבשנו לאורך חיינו. אחד המקורות להם היא המשפחה בה גדלנו. אם שם רכשנו ציפיות לא ריאליות או לא בריאות מעצמנו, אלו יכולות לשמש רקע לאשמה משתקת, המעכבת את ההתאוששות מאירועי חיים שליליים ומקשה על קבלת עזרה.

אם מי שנפגע סבור שהיה לא בסדר, שאפילו גרם לפגיעה באופן כלשהו, לא מגיעה לו עזרה והוא יסרב לקבל אותה או ישתמש בה באופן מצומצם מאוד.

אשמה עוסקת במעשים והתנהגויות גלויות ונסתרות(כמו מחשבות, רגשות ותחושות גופניות) ובכך היא שונה מרגש הבושה, למרות ששני הרגשות הללו אוהבים להופיע יחד, לעורר זה את זה.

בושה

בושה אף היא רגש שלילי , שנובע מהערכות שליליות מאוד של האדם את עצמו, של כל ישותו – נפשו וגופו.

אדם שמתבייש חושב שמשהו בו לא בסדר – משהו מהותי, שאין אפשרות לתקנו. הדבר יהיחיד שהוא יכול לעשות הוא לנסות להסתיר את אותם חלקים פגומים שלו מעיני אחרים. בושה עוסקת באופן בו אחרים רואים אותנו, על כן היא רגש שתלוי בנוכחותם הממשית או המדומיינת של אחרים. למשל אנחנו יכולים להיות לבד אבל לחשוב על איך אחרים יסתכלו עלינו במצב כלשהו ולהרגיש בושה. כשמחשבות שמעוררות בושה מתלוות לתמונות של הפגיעה, הן יגידו דברים כמו "איזו טיפש הייתי" או "אני אדם רע" או "אני פגומה" וכד'.

לעתים, אדם משתמש במחשבות האלה כבענישה עצמית ומדרדר את עצמו למצב של דיכאון וייאוש. בשל הדחף המתעורר להסתתר בעקבות הופעת רגשות של בושה, לא קשה לנחש איך היא משפיעה על הנכונות של אדם שנפגע לקבל עזרה ותמיכה מאנשים אחרים. אשמה יוצרת בידוד ומנציחה תפיסות שגויות של מי שנפע, שנוצרות בעקבות הטראומה לגבי היחס השלילי של אחרים אילו רק היו יודעים את מה שעבר.

דפוסי חשיבה שאופייניים לאשמה

רגש האשמה נוצר ממחשבות שהאדם חושב על מה שאירע ועל תפקודו ותגובותיו באותו מצב או מצבים. חשוב להבין את הדפוסים השונים שיוצרים את האשמה. העבודה על תיקון ומיתון הדפוסים האלה מפחיתה את מידת האשמה. כדי לעשות את העבודה הזו על האדם להסכים לבחון מחדש את החשיבה שלו.

תפיסת אי הצדקה של הפעולות שננקטו

במצב זה אדם מרגיש שמה שעשה (או לא עשה) היה לא מוצדק. לאחר מעשה, כאילו נשכחו השיקולים שהנחו אותו בזמן אמת. אולם אם מנתחים את העובדות בצורה אובייקטיבית, מתחברים חזרה אל אותם שיקולים שהרבה פעמים מספקים את ההצדקה.

הצד השני של אותה צורת חשיבה היא הנטייה להתעלם מהיתרונות (היחסיים) של הפעולות שכן ננקטו.

בתוך ההאשמה העצמית יש ראיה מוטה לשלילה של הדברים. למשל התמקדות רק בצדדים החיוביים של האפשרות שלא ננקטה: אנשים מאשימים את עצמם בכך שלא נלחמו – "למה לא נלחמתי, אילו הייתי נלחמת, זה היה נפסק". אך ידוע שלא פעם לחימה יכולה לגרום לאלימות קיצונית יותר מצד הפוגע ואפילו למוות של הנפגע/ים. כך שאי אפשר באמת לדעת מה היתה גוררת תגובה כזאת או אחרת.

תפיסה של היות האירוע או האירועים ניתנים לחיזוי ולמניעה

במקרה כזה אנשים מאמינים שיכלו למנוע את מה שקרה, שהיו סימנים מוקדמים לכך והם לכאורה הבחינו בהם ולא עשו דבר או לא הבחינו בהם בעוד שהיו אמורים להבחין. זו צורה של חכמה בדיעבד – מחשבות שעל פיהן היינו אמורים לדעת ולהבין דברים או להגיב בצורה מסוימת, רק שבמציאות התגובות הללו היו יכולות להתרחש רק אילו ידענו את מה שידוע לנו היום, לאחר מעשה. כשאנחנו לכודים בהאשמה עצמית בסגנון כזה, אנחנו שוכחים שמה שידענו אז, בזמן אמת, הוא לא מה שאנחנו יודעים עכשיו, לאחר מעשה.

תפיסה של אחריות יתר

במקרה זה אדם סבור שיש לו אחוז בלתי הגיוני של אחריות על מה שקרה, גם ברמה של גרימת הפגיעה וגם ביצירת ההשלכות שבאו בעקבותיה. תפיסה מוטעית כאילו היה לנפגע הכוח והאחריות למנוע את הדברים. במצב כזה יש התעלמות מהכוחות שהיו באמת נוכחים בשעת האירוע.

כששוכחים איך זה הרגיש באמת, אנשים משווים את מה שהיה בפועל, אל מה ש"האדם המושלם" היה עושה בנסיבות המושלמות. בזמן שאדם שרוי במתח ופחד גדול קשה לחשוב בצורה בהירה ולמצוא פתרונות מתוחכמים שיעלו בדעתו בשבועות וחודשים אחרי האירוע.

במילים אחרות, יש כאן התעלמות מהשפעות המתח על היכולת לקבל החלטות ולהגיב בצורה אופטמלית – אצל רבים רואים קושי להבין או לזכור שבשעת מתח קיצוני תהליך החשיבה ויכולת לקבל החלטות מאוד שונה ומשובשת יחסית לזמן שבו אנחנו רגועים. כשחווים רגשות שליליים חזקים, היכולת לחשוב נפגעת מאוד כמו גם המסוגלות לקבל החלטות הגיוניות. האדם כמו שוכח את הכוח של ההפחדה, האיום של התוקף, הכוח הפיזי שהפעיל, גורם ההפתעה וההשפעות של הנטייה להתנתק ולקפוא שאינן בשליטה של מי שנפגע.

תפיסת זהות בין אי מניעה לבין גרימה

במצב כזה האדם חושב שהיה יכול לעשות משהו כדי למנוע את הפגיעה ומכיוון שלא עשה, למעשה גרם לה. אך בפועל, אי מניעה אינה זהה לכוונה לעשות את המעשה.

תפיסת הפרה של ערכים

כאן ההתייחסות היא לחוויה של האדם שנהג בצורה המנוגדת לעקרונותיו, שעשה דבר מה לא מוסרי בעיניו או הרגיש/חש בגופו, הגיב בצורה שהוא תופס אותה כלא מוסרית. תפיסה זו מקבלת כמה צורות:

• הסקת מסקנות שעשיתם דבר מה לא מוסרי על בסיס התוצאות של מה שקרה ולא על בסיס הכוונות שהיו לכם לפני שידעתם מה יהיו התוצאות. למשל, הפוגע לא הציג את הדברים שהוא מתכוון לעשות על מנת לבקש רשות להמשיך..
• חוסר הבנה שתגובות רגשיות וגופניות מסוימות הן מחוץ לטווח השליטה הרצוני שלנו. אנשים רבים מתביישים מאוד בתגובות גופניות שהיו בעת שקרו הדברים, כמו למשל הנאה שהגוף חש. הגוף מגיב בדיוק כמו שהטבע התכוון שיגיב במצבים מסוימים, הוא אינו כפוף לכללי מוסר כלשהם.
• נטייה לנפח את החומרה של הפרה מוסרית קלה לממדים של עבירה חמורה כאשר אותה הפרה קלה תורמת באופן כלשהו לתוצאה הסופית. למשל, מישהי ששתתה במסיבה והותקפה לאחר מכן, יכולה להפוך את העובדה ששתתה לגורם לפגיעה ולהרגיש אשמה כבדה בשל כך. אך היינו רוצים לקוות שמותר לאישה לשתות ולא להפוך אוטומטית לקורבן אלימות בהיותה שרויה תחת השפעת אלכוהול.
• קושי להכיר בכך שכאשר כל האופציות הזמינות יש להן תוצאות שליליות, הרע במיעוטו הוא הבחירה המוסרית באותו מצב.

אחד מתעתועי החשיבה החזקים שמזינים את האשמה היא האמונה שהתגובה הרגשית שלנו לרעיון כלשהו מהווה הוכחה לכך שהרעיון נכון ותקף. למשל לחשוב שאם אתם מרגישים אשמים, סימן שאתם אכן אשמים… אנחנו מרגישים אשמים כי אנחנו מפרשים את מה שקרה באופן שמעורר אשמה ולא כי אנחנו אשמים באמת.

מה עושים?

על נושא האשמה יש לעבוד בטיפול בצורה יסודית. אך כנושאים למחשבה ולעבודה עצמית, קחו את הכיוונים הבאים:

לגבי חוכמה בדיעבד: בדקו עם עצמכם לגבי אותם דברים שאתם חושבים שידעתם בזמן אמת – האמנם ידעתם אותם?בדרך כלל אנשים שוכחים שלא ידעו את אותם דברים שיכלו למנוע את המצב, בשעת מעשה. זה בלתי אפשרי שידע שנרכש רק לאחר מעשה, היה יכול להנחות אתכם בשעת מעשה. לכאורה האמירה מובנת מאליה, אבל אם בוחנים מקרוב את התכנים של מחשבות האשמה, רואים שוב ושוב ציפייה של אדם מעצמו לדעת את מה שידע רק אילו היה יודע לקרוא עתידות.

לגבי מחשבות על הצדקת מה שעשיתם/הרגשתם: האופציה המוצדקת ביותר לתגובה אמורה להיבחן לאור האופציות שראיתם בשעת מעשה. אי אפשר לחפש הצדקה למעשים שנעשו לאור אופציות אידיאליות שחשבתם עליהן אחר כך. קשה לזכור את אופן החשיבה שלכם בזמן אמת, אז אולי האופציה ההוגנת היא לא להתיימר לדעת מה באמת חשבתם, אם אינכם זוכרים.

לגבי נושא האחריות האישית לדברים: לכל מצב יש מגוון של גורמים. הרבה פעמים עם זאת כששואלים אנשים מי האחראי למה שקרה, הם מייחסים לעצמם אחוזי אחריות עצומים! לעתים אפילו 100% אחריות. חשוב לכן לחשוב בהגיון על כל הגורמים שהיו אחראיים להיווצרות המצב שהוביל לפגיעה ולחלק את האחריות באחוזים בין כולם.

לגבי תפיסת אי המוסריות של עצמכם במצב: במצב כזה יש לבדוק עם עצמכם האם ידעתם אז על התוצאה השלילית שתגיע בסופו של דבר, האם רציתם את התוצאה הזו. במידה ולא, במידה ולא היתה לכם כוונה לגרום לתוצאה הזו, העיסוק בשאלות המוסריות לא רלוונטי. כשאין בחירה, אי אפשר לדבר על מוסר. יש לזכור שבאותו מצב בחרתם את הרע במיעוטו.

ומה עושים עם בושה?

כשסוגיות שקשורות לאשמה נחלשות ויורדות מהפרק, יש לכך השפעה ישירה על מידת הבושה שהאדם חש: היא יורדת בהתאם.

כלים

הצעד החשוב ביותר הוא להפסיק לטפח ולתת משקל ותשומת לב לשיח הפנימי שמשרה את רגשות האשמה והבושה. ייתכן והמחשבות יופיעו אבל לכם הבחירה כמה תשומת לב להקדיש להן וכמה השקעה מנטלית להשקיע בהן. אם הבנתם שמחשבות אלה לא מדויקות בלשון המעטה ופוגעות בהתמודדות שלכם עם הפגיעה, מותר ורצוי להפסיק לכבד מחשבות אלה בתשומת לבכם.

בהנחה שהחלטתם לאפשר לפצע שנגרם על ידי הטראומה להחלים, האם הייתם רוצים ללכת לצורך כך לאנשים שמשפילים, מביישים ולא מכבדים אתכם? חשוב שגם אתם תאמצו גישה מכבדת, חומלת ולא שיפוטית אל עצמכם. אתם הסביבה הקרובה והמיידית ביותר שלכם.

תתחילו להקשיב ולרשום את המחשבות שמובילות אתכם להרגיש בושה ואשמה, כמו:

"הייתי צריכה", "הייתי יכולה" ושאלות של "למה"

כינויי גנאי והשמצות כוללניות כלפי עצמכם, כמו למשל "אני טיפשה", "אני פחדנית" וכו'.

אמירות של "אני מרגישה" במשפטים בהם לא מדובר ברגשות. כמו למשל "אני מרגישה שלא עשיתי מה שהייתי אמורה לעשות". המשפט הזה לא מדבר על רגש אלא מתאר מחשבה, אמונה. רגש בדרך כלל מבוטא במילה אחת (אני מרגישה תקועה, מוצפת, מיואש, בסכנה וכו'). עם רגשות אנחנו לא יכולים להתווכח אך עם מחשבות ואמונות בהחלט כן.

הרישום יסייע לכם לשים לב לשיח הפנימי הזה וללמוד לזהות אותו.

הביטו באומץ על מחשבות האשמה והבושה שלכם והחליטו אם יש באמת הצדקה להמשיך לטפח אותן.

דמיינו שהמחשבות האלה הן אמירות של אדם יקר לכם, שיושב מולכם ומדבר כך על עצמו.

זכרו שהאדם הזה יקר לכם, שאתם רוצים בטובתו וענו בכתב לכל מחשבה ומחשבה, כפי שהייתם עונים לאותו אדם יקר.

מאמר זה נכתב בהשראת המקורות הבאים:

Kubany, E.S. (1998). Cognitive therapy for trauma-related guilt. In V.M. Follette, J.I. Ruzek, & F.R. Abueg (Eds.), Cognitive-behavioral therapies for trauma (pp. 124-161). New York: Guilford Press.

Cognitive processing therapy for rape victims: a treatment manual By Patricia A. Resick, Monica K. Schnicke

I can't get over it: a handbook for trauma survivors by Aphrodite Matsakis