מבוסס על They Are Your Parents, You Have To Love Them מאת Tenna M. Perry, שורדת התעללות מינית בילדות

הלוואי והיה לי שקל על כל פעם ששמעתי מישהו שמעולם לא היה צריך להתמודד עם אמא ואבא שלי, אומר לי "הם ההורים שלך, את חייבת לאהוב אותם". יותר מדי זמן האמנתי להצהרה הזו פשוט בגלל שגידלו אותי בשגרת "כבד את אביך ואת אמך". היום אני פשוט שואלת את אותו אדם – "למה?"

למען האמת, אני נהנית מהמבט הנדהם שלהם ממש לפני שהם אומרים לי "כי אלוהים אמר שאת חייבת!" אז סליחה חבר'ה, אלוהים לא הופיע בפניי כסנה הבוער ואמר לי שאני חייבת לאהוב את ההורים שלי. הוא כנראה הופיע בפני משה ואמר לו שאנחנו אמורים "לכבד" את ההורים שלנו אבל לא זוכרת שראיתי שם את המילה אהבה. ובכל הנודע לכבוד, הם חיסלו כל סיכוי שאכבד אותם ברגע שהתחילו את מסכת ההתעללויות שלהם בי.

מדוע אנשים מתעלמים מנדרים כמו "עד שהמוות יפריד בינינו" (שנאמר בחתונות נוצריות) אבל נזעקים כאשר אדם לא מודה באהבת אלמוות כלפי הוריו? כשאנשים מתחתנים, הם עושים מעשה של שני מבוגרים שיודעים מה הם עושים ונכנסים למערכת היחסים הזו מרצונם. אם אהבה גוועת או מחוסלת על ידי אחד מבני הזוג בנישואין האלה, הנורמה החברתית מאפשרת לחיים להימשך. ילדים לא מקבלים את הזכות לאבד את אהבתם כלפי מישהו.

תאמינו לי, ההורים שלי בחרו אותי בחנות תינוקות אבל אני לא בחרתי בהם! אני יכולה לכבד ולהעריך את העובדה שהם לקחו שני ילדים שלא נולדו להם וגידלו אותם כאילו היו דמם ובשרם. הם האכילו אותנו, הלבישו אותנו וככל שזה נוגע לשאר בני המשפחה, התייחסו אלינו כאילו היינו שלהם.

האם העובדה שהם ניהלו עמנו מערכת יחסים של התעללות מינית, פיזית ורגשית מהווה סיבה לאהוב אותם? נלכדנו בתוך הרשת הסבוכה של ניאוף, סטייה ושימוש מופרז באלכוהול אך לא היתה לנו בחירה אם להיות שם או לא. אז למה אנחנו חייבים לאהוב אותם?

ילדים באים לעולם טהורים. הם בוטחים ולומדים לאהוב את אלו המטפלים בהם ואמורים לקבל אהבה חזרה. ילדים שלא מקבלים אהבה בריאה – נבגדים וניזוקים לצמיתות.

ילדים המקבלים אהבה מעוותת או מתעללת גדלים עם תפיסה מעוותת של אהבה. הילד שחי תחת התעללות ימשיך לנסות כל חייו להרוויח את האהבה והקבלה של הוריו. ניסיתי ממש לפני מותה לקבל ממנה את האהבה והקבלה שנזקקתי להם מאמי. מעולם לא קיבלתי אותן וגם אם היא היתה חיה עד גיל מאה, לא מאמינה שהייתי מקבלת אותן. במהלך השנים אמי רצחה את האהבה שניסיתי לתת לה, אז למה עכשיו, משנפטרה, אני אמורה לאהוב אותה?

בעת התעללות מינית, אהבה ומין מופיעים בערבוביה וילדים לא מסוגלים להבדיל בין השניים. אחרי מה שעברתי מידי אבי ובן דודי, לקח לי שנים של זוגיות לאדם מופלא וסלחני כדי להבין שמין ואהבה לא מהוות חלופות אחד לשני. הוא והמטפלת שלי עבדו קשה והרבה כדי לגרום לי להבין שיש לי את הזכות להגיד לא. החברה מביטה בתמיהה באישה שנשארת עם גבר מתעלל ושואלת "למה היא מוכנה לסבול את זה?". לילד אין בחירה ומצד שני החברה מתעקשת שעליו לאהוב את המתעלל. מה שמוזר באמת הוא שאנשים נוטים לשאול: "מדוע הילד לא סיפר למישהו?" ושוב מטילים את האשמה על הקורבן ולא על המתעלל.

כל שורד צריך למצוא את דרכו אחרי ההתעללות. אם הדרך עבור אדם מסוים היא לסלוח ולאהוב את המתעלל, יהי כן. אך מצד שני, אם השורד מחליט לחתוך את הקשרים ולהודות שאין בליבו אהבה למתעלל, גם זו בחירה אפשרית.

אלו שלא שרדו התעללות לעולם לא יבינו את כמות האשמה שהשורדים נושאים עימם. אשמה לגבי ההתעללות, אולי שנאה, הכעס הטבעי שנצבר וכל כך הרבה דברים אחרים שהם לא צריכים בחייהם.

לא משנה מה האמונה הדתית שלכם – נוצרית, מוסלמית, יהודית או אף אחת מאלו, עשו חסד עם השורד ואל תנסו לכפות עליו את האמונות שלכם.

אין שום כלל שאומר שאדם חייב לאהוב מישהו ושדם סמיך ממים, כי הוא לא חייב לאהוב ודם לא בהכרח סמיך ממים.

תורגם על ידי אילנה מהאתר הבא:
http://www.suite101.com/article.cfm/child_sexual_abuse/99972