מאת Goessoftly, מטפלת בגמלאות

מאמר זה יהיה קצר כי את המסר שבו לוקח מעט זמן לקרוא אבל חיים שלמים לזכור.

לפני כמה שנים הושארה הודעה במשיבון שלי. הקול נשמע מבוהל ועצבני. כשיכולתי להחזיר טלפון, זה היה לחברה שהייתה Multiple והרגישה מאוד אובדנית, ורצתה ליצור איתי קשר. אבל האישויות האחרות שבתוכה צעקו בתוכה לא ליצור קשר עם אף
אחד אלא לברוח ולהתחבא.

זמן מה לאחר מכן, חברה אחרת, גם היא DID, שלחה לי מייל ובו כתבה שהיא והחלקים שבה לא ישלחו יותר מיילים או ידברו עם חברים או מטפלים או ישתתפו בקבוצה שאליה הגיעו באופן קבוע.

שתי הנשים האלה נלחמו במה שמוכר כאחת מההשפעות החתרניות והמזיקות ביותר לתהליך הטיפולי – הבידוד.

שיבחתי את החברה שהשאירה לי את ההודעה במשיבון, שלמרות הכאוס הזועם שבתוכה היא התגברה על הקולות כדי להושיט יד למישהו שיקשיב לה ויקבל את מה שקורה לה.

השבתי לזו שכתבה לי את המייל כשאני מספרת על הדאגה שלי לגבי הבידוד שהיא גזרה על עצמה והסכנות שכרוכות בו. חימם לי את הלב לראות איך בהדרגה היא מרשה לעצמה ליצור תחילה אינטראקציות עם המשפחה שלה, אחר כך דרך מייל וטלפון עם אנשים אחרים ולבסוף לחזור לקבוצה.

כשאני רואה סימנים של התכנסות מפני כל קשר חברתי, מבחינתי מופיע מייד דגל אדום.

יש הבדל משמעותי בין לקחת זמן לעצמך לבד לבין בידוד עצמי.

יש זמנים שבהם זה נחוץ ולדעתי חיוני אם רק אפשר לקחת זמן ומקום לעצמך לבד. זמן זה נועד כדי לאסוף כוח מנטלי ופיזי למאמץ המתמשך. הוא נחוץ כדי לעבד זיכרונות, תובנות, דילמות, פחדים סודיים וספקות.

בסוג בידוד כזה אדם יכול לבחון את הקדימויות והכיוונים שאליהם הוא פונה ולחשוב על האופציות והפתרונות.

זהו בידוד מועיל.

הבידוד המזיק שעלול להוביל למסקנות פטאליות הוא זה שבהדרגה או בפתאומיות מביא לניתוק איטי או מוחלט מקשרים עם אחרים.

זה יכול לקרות גם בבית, כאשר אדם נסוג לתפקוד רובוטי ואינטראקציה מינימלית עם בני המשפחה. הראש נמצא במקום אחר ובני הבית מרגישים שנעלו אותם בחוץ, לא יודעים איך ליצור קשר עם האדם.

יש התעלמות מחברים שמנסים ליצור קשר וסירובים חוזרים להם, הטיפול נפסק ללא הסבר ויש שאיבה גוברת פנימה למקום של סבל וחשכה המכחידה את התקווה, בעוד שהייאוש צובר כוח. מחשבות אובדניות מתחילות להשתלט.

נדמה שהמקום הבטוח היחיד הוא הלבד.

המשיכה הגדולה הזו אל הבידוד שכיחה ופועלת כמו מגנט עבור אלה שהם כבר מדוכאים ואובדניים, בייחוד בהעדר מערכת תמיכה.

יש מצב של מחשבה שלטת אחת – "לעזוב". כשורדים, אנחנו יודעים שדרך החיים שלנו, ההתנהגות שלנו ומה שאנחנו עושים מבוסס על הימנעות מכאב נוסף והבידוד הוא דרך אחת שבה אנחנו מרגישים שאנחנו מגינים על עצמנו.

הכל בעצם קשור לכאב.

כך אני רואה את המחשבה "אני עוזב".

אך יש הבדל משמעותי בין הכאב של ההחלמה כחלק מתהליך ההחלמה והכאב של להישאר בטראומות והזיכרונות הישנים. הראשון מוביל להחלמה ולשחרור מפני הכבלים שקושרים אותנו לעבר ולהרגשת היותנו "שונים". האחרון הוא תקיעות.

זהו כאב של ניגון בלתי פוסק של אותם מסרים וקלטות, הסיוטים המוכרים, המחשבות האובססיביות והרגשות המציפים.

הבידוד המזיק שומר אותנו בתוך המצב הזה – תקועים בתוך הטראומות וחיים יום ולילה את הזיכרונות והפלשבקים.

איזה כאב היינו רוצים לבחור?

איזו מטרה אנחנו מנסים להשיג?

אלו האופציות שלנו –

1. חיים עם תקווה
2. בידוד מזיק
3. להישאר תקוע או להתקדם

אחרי שאיבדתי חברים שאהבתי מאוד לאותו בידוד שהורס את החיים והתקווה, אני מקווה שהאופציה הראשונה תועדף על השלישית.

אני מסיימת מאמר זה בבקשה שבאה מעומק לבי –

אל תבודדו את עצמכם – שימרו על קשר, התחברו.

המאמר תורגם על ידי אילנה מתוך האתר הבא:
http://www.goessoftlyishere.com/ISOLATION.html

שלום לקוראי המאמר,

במענה לבקשת מחברת המאמר,Goessoftly , אנו מבקשים מכם לכתוב משוב למאמר שזה עתה קראתם. המשוב יכול לכלול התרשמות כללית, חוויה אישית או מה שתמצאו לנכון. אנו נתרגם את הדברים לאנגלית ונשלח למחברת המאמר.

אם ניתן, נא לכתוב את המשוב בשפה האנגלית. אם לא, נדאג לתרגם.

תודה!