המאמר מבוסס על הרצאה שנשא ד"ר פרנק גרבוד ב26.9.1997 – בפני Kansas City Metapsychology Study Group
מבוסס על Frank Gerbode, M.D. in The Family Therapy Networker, July/August 1996.

הנושא עליו אני רוצה לדבר הוא הבחירה הבסיסית שיש לכל אחד מאיתנו. הבחירה – שלא כדברי המלט בין "להיות או לא להיות", אלא "האם להרשות לעצמכם, או לא להרשות לעצמכם, להיות מודעים". הבחירה היא בין מודעות לחוסר-מודעות.

אפשר לחשוב שזו שאלה טפשית, ושברור שאם הבחירה ניתנת כל אחד יבחר במודעות, אבל לא זה המצב. במקרים רבים אנשים בוחרים בחוסר-מודעות, והם עושים זאת מסיבות טובות. לפעמים יש לסיבות האלה קשר עם העבר במקום עם ההווה. בכל מקרה, ישנן סיבות טובות לא להיות מודעים, שמוצאות את ביטויין בתחומי חיים שונים, אפילו בסרטי המדע הבדיוני. יש סרט משנות ה60- שנראה רלוונטי, ושמו "הכוכב האסור". בכוכב הזה קיימת מכונה, שכשאתה מחבר עצמך אליה, היא מגשימה את כל משאלותיך בעולם האמיתי. היה מדען ולו בת יפה, והגיבור הגיע בספינת חלל לביקור בכוכב, התאהב בבת, ואז החלו להופיע מפלצות שהרסו את ספינת החלל וניסו להשמידה וכך הלאה. מסתבר שהמפלצות היו ביטוי לתשוקות הלא-מודעות של המדען אשר קשר עצמו למכונה. הרעיון אינו חדש. הוא טוען שאם באמת תיתנו דרור למוטיבציות העמוקות ביותר שלכם, התוצאה תהיה הרסנית. תפיסה זו מעוגנת היטב בחברה שלנו ובתרבות שלנו הטוענת שאם באמת תאפשרו לעצמכם להיות במגע עם הדברים העמוקים והאמיתיים בתוככם, התוצאה תהיה קטסטרופלית והורסת.

נראה שהדבר ממנו פוחדת החברה שלנו, הוא להיות איכשהו במגע עם המוטיבציות העמוקות ביותר, משום שאיננו בטוחים האם התוצאה אכן תהיה טובה. לכן אנו זקוקים, כביכול, לחברה שתוכל לשלוט בהתנהגות שלנו, כך שנוכל לעשות טוב במקום ללכת בעקבות הדחפים הטבעיים לעשות רע, או לפחות להתנהג בצורה כאוטית ואנטי-חברתית. ואנחנו כביכול זקוקים לחברה כזו, ולא לאחת שמדגישה חופש וכוח אישי, משום שאם ניתן לאנשים יותר מדי חופש וכוח אישי, הם עלולים להתחיל לבטא את הדברים הרעים שבתוכם. מכאן, מה שאנחנו מדברים עליו הוא חברה שבה מה שאנשים עושים נקבע ע"י הסביבה והאנשים שמסביב, במקום שהאנשים יקבעו ויחליטו בעצמם. אף אחד מאיתנו, אני חושב, לא באמת רוצה להיות נשלט ושחייו יקבעו ע"י כוחות חיצוניים.

אם כך, יש בחירה להיות מודעים, והצורה הבסיסית ביותר של מודעות-עצמית היא המודעות למוטיבציות העמוקות ביותר.

הזכות לדעת מה באמת אנחנו רוצים, ולהרשות לעצמנו את החירות והכוח להשיג זאת, נושאים עימם את ההכרח והאחריות שבידיעה ברמה הפעילה. נקודת המבט האישית שלי – משוחדת אם תרצו – היא שאני מסכים עם דברי קרל רוג'רס על הטבע האנושי: אנשים הינם טובים ביסודם. לא משנה אילו נוירוזות, הרגלים רעים וכו' עשויים להיות להם, ביסודו של דבר אנו עוסקים באדם שרוצה לעשות טוב, רוצה לשרוד, רוצה קשר עם אחרים וכו'. וכשהם עושים דברים הרסניים, זה בגלל כל מיני סיבות שמעוותות את ראייתם כך שהם חושבים שאלו הדברים הנכונים לעשותם.

בשיטה של TIR ושאר הטכניקות הקשורות, אנחנו תמיד עוסקים בבן-אדם יחיד. וכך, לגבי כל אדם נתון, אנחנו מתחילים מהביטחון שיש משהו טוב בבסיסו או בבסיסה, איתו אנחנו יכולים לעבוד.

אני חושב שכאשר אנשים נותנים ביטוי לדטרמיניזם העצמי שלהם, הם נוטים להיות שמחים ולהרגיש אנרגטים וזה דבר "טוב". מדוע אם כן, אנשים בוחרים לא להיות מודעים? הסיבה היא שיש כאב במודעות. שני הדברים הולכים יד ביד. ואנחנו בוחרים לא להיות מודעים כדי לא להרגיש את הכאב. אני מגדיר את הכאב כ- "התנסות הקשה להתנסות". במילים אחרות, הכאב הוא התנסות שבאופן בסיסי מעוררת דחייה/המנעות.

מהי הדחייה שבמצבי כאב? אני מאמין שהדחייה, ומה שנחשב ככאב, הוא התיסכול והרגשות השליליים שמתקשרים לתיסכול. אני חושב שאירוע כואב הוא תמיד אירוע שבו מתוסכלים כוונות או צרכים בסיסיים, בד"כ באופן פתאומי ומזעזע. כך, למשל, יש לכם צורך לשרוד, ומישהו מחזיק אתכם מול לוע האקדח, וזה יכול להיות אירוע טראומטי וכואב רגשית משום שיש איום פתאומי בכשלון הצורך לשרוד. ולכן התגובה שלכם היא לחוות רגש שלילי. רגשות שליליים הולכים יחד עם כישלון, בדיוק כמו שרגשות חיוביים הולכים עם הצלחה. כל תיסכול חמור יקושר עם רגשות שליליים חזקים. והתיסכול, והרגשות השליליים שהולכים יחד איתו, הם החלק בהתנסות שהכי קשה להתעמת איתו, החלק שהאדם מנסה להרחיק ממנו ולא רוצה לחוות.

וכאן המקום בו יש לכם הבחירה בין שתי דרכי התמודדות עם ההתנסות הכואבת. אתם יכולים לטאטא אותה מתחת לשטיח, להדחיק אותה, להשתמש במנגנוני הגנה וכו', וללכת בנתיב ההרדמה, או שיש לכם הבחירה לפתוח עצמכם להתנסות, להרשות לעצמכם לחוות אותה במלוא עוצמתה, לעבור דרכה במלואה ולשלוט בה ולצאת חזקים יותר בצד השני. וזו הבחירה שיש לאנשים.

"משום שהעניין בכאב הוא שברגע שאתם נפתחים אליו, הוא אינו עוד כאב; הוא הופך לעוצמה ולחלק  מהעושר של החיים"

אם אתם בוחרים לדחוק את ההתנסות במקום להתייצב מולה, היא תלך בעקבותיכם למשך שארית חייכם, למעשה, תהפוך להתנסות טראומטית. ההגדרה שלי לטראומה היא של התנסות שבה  הפרט עשה את הבחירה של הרדמה. הפרט בחר שלא להיות מודע לה. הפרט ניסה לשימה בקופסה. אבל התנסויות אינן נעלמות בקלות כזו. כאשר אתם מנסים לשים אותה בקופסה, הקופסה הולכת בעקבותיכם. והיא עושה זאת עד אשר תפתחו אותה ותסתכלו על מה שיש בתוכה. היא תוסיף להזכיר לכם את עצמה שוב ושוב עד שתגידו: "אוקיי. די." ותפתחו את הקופסה ותשלימו את פעולת המודעות. אתם תזכו מחדש בחוזק ובכוח שהיה לכם לו הייתם מתעמתים עם האירוע מלכתחילה. שיטת הTIR – היא שיטה שעושה בדיוק את זה, מוצאת קופסאות ישנות שעדיין לא נפתחו ופותחת אותן בדרך שיטתית.

זה מאוד מובן לי מדוע אנשים מחזיקים בתפיסה שלהיות במגע עם הרגשות זה מסוכן, וזה אכן כך. אבל הסכנה אינה זו שרואים בסרטים; הסכנה אינה בכך שאתם עומדים לעשות משהו רע. הסכנה היא שאתם בוחרים לפנות כלפי הכאב במקום להתרחק ממנו. זו הסכנה האמיתית. אבל, כמובן, זו גם ההזדמנות האמיתית משום שזה המקום ממנו באה הצמיחה האישית.

כפי שציינתי, אפשר לבטל את ההרדמה אפילו אם הרדמתם את עצמכם בעבר. אתם יכולים, בכל זמן, להסיר את המכסה מהקופסה, לטפל במה שבתוכה, ובכך לשים קץ לייסורים. אבל עליכם להוציא את הדברים מתוך הקופסה. זו הנקודה. וכאשר אתם עושים זאת, אתם לא רק לומדים מה שעליכם ללמוד מההתנסות שהוצאתם מהקופסה, אלא גם כאשר אתם עושים זאת – מתעמתים עם נסיונות העבר – אתם מתחילים להבין שזה באמת בסדר להסתכל על הדברים ואינכם צריכים להירתע. אתם מתחילים לקבל יותר אומץ כדי לעמוד מול החיים במלוא עוצמתם, וברגעי כאב, אתם לומדים לפנות כלפי הכאב ולהפוך אותו למשהו אחר ע"י כך שתיעשו מודעים לו. משום שהעניין לגבי כאב הוא שברגע שאתם נפתחים אליו, הוא אינו כאב יותר; הוא הופך לעוצמה ולחלק מהעושר של החיים.

העובדים בשיטת הTIR – עומדים בחזית של דרך חשיבה ודרך חיים חדשה, מספקים רמת שירות גבוהה לאלה שמחפשים הקלה מהשפעות שליליות של אירועים טראומטיים בעברם.

" אנחנו לא עושים טיפול. אני לא מתיחס לTIR – כאל גישה טיפולית, והיא אינה חלק מקונטקסט  טיפולי. זהו מודל חינוכי כדי לעזור לאנשים להשיג צמיחה אישית"

המאמר תורגם על ידי רותי, מתוך האתר הבא
http://www.tir.org/metapsy/aware.htm