מאת דבורה לדרמן-דניאלי
מאז שאני זוכרת את עצמי שנאתי את הגוף שלי. המראה תמיד שיקפה לי את דמותי כדמות אישה שמנה, גוש בשר מגוחך. הידיים המלאות מדי, הבטן המשתפלת, הרגליים, הירכיים הכבדות. כשעמדתי עירומה מול המראה, לפני המקלחת, לא העזתי אפילו להסתכל לעצמי על הישבן, ובטח שלא מקדימה…
בסיטואציות המיניות המעטות שחוויתי תמיד רציתי חושך מוחלט, ולא יכולתי לסבול ליטוף ארוך מדי על שיפולי הבטן, או על הירכיים. תמיד תיארתי לעצמי את הסלידה שיחוש הגבר הנוגע. כשרצה לגעת בי, שם, בין הרגליים, לא הסכמתי. חשתי מאוימת רק מהמחשבה שיתבונן בי, למקום המכוער ביותר שלי, המקום שגם אני לא מעזה להגיע אליו…
עד שהכרתי את יוני. יוני היה סטודנט באוניברסיטה. למד הנדסת חשמל. בחור רגיל, אפילו מרובע קצת. הכרנו דרך ידידה משותפת. יצאנו כמה פעמים והקשר החל להיבנות. אהבתי את הפשטות שלו, חוסר היומרות, העדר משחקי האגו. צחקנו הרבה יחד. הוא נהג להביט בי במבט עמוק כזה, מרוכז, אכפתי. בפגישה הרביעית הוא ניסה לנשק אותי כשידו נוגעת במותניי. נישקתי אותו אבל הסרתי את היד. ככה היה גם ביום שאחרי.
"את לא רוצה שאגע בך? אפילו לא במותן?" הוא שאל.
הרכנתי ראש. "אני מעדיפה שלא", אמרתי. איך אוכל להסביר לו שאני מפחדת. מפחדת שאם יכיר את הגוף שלי, את צורתו הפנימית, שמתחת לבגדים הרפויים, את מרקמיו המנוכרים לי כל כך, הדוחים כל כך, לא ירצה בי יותר.
אחרי כחודש של פגישות תכופות, ותחושת יחד חזקה, התחלתי להרשות לו לגעת בי יותר… מעל הבגדים, ומתחת… והוא לא נרתע מהגוף שלי, אלא ליטף אותו בעדינות ובערגה.
בפעם הראשונה ששכב איתי, זה כמובן היה בחושך. היינו עירומים, ואני חשתי בטוחה, משתוקקת, אבל גם מאד מפוחדת – מהתחושות, מהריגוש, ממה שזה יעשה לי. והוא היה עדין. עדין ומתחשב, ומלטף ברכות, כאילו שואל בכל שלב: "מותר…? האם אני יכול להגיע עד לכאן? האם זה מרגיש לך בטוח?"
ואז, באמצע, כשהוא מעורר בי תחושות שלא הכרתי, והדחף להרשות, להכיל ולהרגיש עד הקצוות, מתעורר, דווקא אז משהו אחר קרה. המקום השחור הזה בתוכי, המקום שפגשתי כבר, בעבר, התעורר ואיים לבלוע אותי לתוכו, אל חשיכת-תהום שלא יכולתי להרשות לעצמי להגיע אליה.
"די!, די!" אמרתי, והתקפלתי. הבכי החל לזרום מתוכי, מבעבע מבין עיניי. בכיתי עמוק, בכיתי ובכיתי, והוא לא הבין. "מה קרה? עשיתי משהו? מה עשיתי? עתליה, תסתכלי עליי, מה עשיתי?"
"לא עשית כלום, יוני. לא עשית כלום. זו רק אני. זה משהו בתוכי. אני לא יכולה להסביר…"
הקשר הלך והתחזק. היינו אחד של השנייה, אחת של השני, אבל בכל פעם ששכבנו, ודווקא בפעמים האינטינסיביות יותר, חזר החור השחור ההוא, והבהלה שלי, וההסתגרות…
יוני לא הבין, וגם אני לא.
דחיתי את ההתעסקות עם כל הנושא כי זה עשה לי כל כך רע, אבל בשלב מסוים, בערב קסום מסוים, כשיוני הציע לי נישואים, ועל אצבעי הטבעת המדהימה שסימלה את האהבה הטובה שלנו, שוב, ברגע הכי מרגש, כשרציתי לתת לו את כולי, אוהבת ומשתוקקת, התקפלתי לפתע בהתקף של ריקנות וחרדה.
החלטתי שאני מטפלת בזה. "אני אבדוק את זה", הבטחתי לו. "אני אוהבת אותך, אני רוצה שיהיה לנו טוב, רוצה לאהוב אותך לגמרי, בלי הנפילות הללו. רוצה להעניק לשנינו את האושר הזה. מבטיחה."
התחלתי ללכת לטיפול. פעם בשבוע שוחחתי עם מטפלת על התחושות האפילות שהתעוררו בי. בשלב מסוים היא שאלה אותי: "עתליה, האם מישהו פעם נגע בך בניגוד לרצונך? האם מישהו פעם חדר אלייך בניגוד לרצונך?"
הבטתי בה, בעיניים החודרות מבעד למשקפיים. רציתי לומר מיד "לא, מה פתאום!, תודה לאל לא נאנסתי אף פעם או משהו כזה…" אבל פתאום התחלתי לבכות. "עתליה, למה את בוכה? למה את בוכה, עתליה?" היא שאלה.
"אני… אני…"
בכיתי הרבה זמן. רעדתי. לא יכולתי לדבר, אבל היא ביקשה שאמשיך, שלא אסוג, שלא אסגר…
ואז פתאום עלו הזיכרונות.
האצבעות שלו. הכאב. רעידות ההתרגשות שלו שלא הבנתי. לחץ הברכיים שלו על שלי. הזרות שלו. תחושת הגירוי החזקה, הסוחפת והמאיימת, שחשתי בין רגליי , ילדה בת 6, שחשה את גופה בוגד בה, מאכזב את כל הסובבים אותה, והיא חסרת הגנה.
מיררתי בבכי. לא מבינה מניין כל זה בא. כמה שכחתי… המטפלת חיבקה אותי והרגיעה, אמרה שנעבוד על זה, ונרגיע, ונבנה את יכולות ההתמודדות שלי.
ואני מצאתי את עצמי מתאבלת על עצמי, על הילדה האבודה ההיא, על המיניות שהסתאבה, שהפכה למשהו כל כך מאיים, ובעייתי ומתוסבך…
רק אחרי זמן מה יכולתי לספר ליוני. בחשש, מפחדת שלא יבין, שלא אקבל את התגובה לה אני זקוקה. הוא ניסה לנחם, חיבק חזק. "ואיך את מרגישה עכשיו?" הוא שאל, "קצת יותר טוב אחרי שסיפרת, אחרי שדיברת?"
"אני לא יודעת", אמרתי. "אני צריכה זמן. לא רוצה כרגע שום מגע כזה.. מיני… אתה מבין? אני צריכה להירפא מכל החוויה הזו."
יוני הבין וחיבק.
עבר זמן.
בהדרגה רקמנו את חלום החתונה המיועדת. אהבתי אותו כל-כך, את האדם הקרוב הזה, והיקר הזה.
ניסיתי להשתחרר, ניסיתי להירגע, לבטוח בו ובמגע שלו כשנגע בי וכשאהב אותי… והוא התקדם באיטיות, בהבנה, בזהירות, שואל את רשותי, בודק את מוכנותי בכל שלב.
התחתנו.
אחרי חצי שנה נכנסתי להיריון, ולא הייתה מאושרת ומתרגשת ממני. אני- בהיריון… ילד צומח לי בתוך בטן… כל כך לא נקלט…
וההיריון התקדם, שבוע אחרי שבוע. הכול היה תקין. ההלם פגש אותי כשראיתי סרט לידה בקורס ההכנה ללידה. ראיתי אישה יולדת. רגליה פתוחות, פעורות בפני הרופא, שמכניס את ידיו אליה, ומסייע לתינוק לצאת מבין רגליה.
המראה הלם בי.
חשתי כל כך מנוכרת לאיבר הזה, דרכו צריך לצאת התינוק שלי. חשתי כל כך מפוחדת מכך שאדם כלשהוא יראה אותי כך — פעורה, חשופה, מבוישת, מאופסת, חרדה… לא ישנתי באותו הלילה, וגם לא הלילה שאחרי. יוני דאג מאד, ואני חשתי הלומת קרב. מאוימת עד עמקי נשמתי. "כולן עוברות את זה", אמרה לי חברה. "עם כל הכאבים של הצירים, תאמיני לי, לא יהיה לך אכפת."
אבל אני ידעתי שאסור לי ללדת ככה. אסור לי. אלוהים… איך אלד? איך אלד מתוך הגוף, כשאני חייה כל כך מחוץ לגוף…???
אחרי שלושה ימים מרוטי עצבים, מלאי חרדה, בכי, וחוסר שקט, יצאתי לפגוש אותה. את הפות שלי.
לקחתי מראה והבטתי בה. בי.
נלחמתי לא לסגת.
מזיכרוני, לא היה לי שם, בין הרגליים, משהו שכדאי להתעסק איתו. זהו מקום מסוכן מדי. דרכו הכאיבו לי, נכנסו לתוכי ומחקו אותי. דרכו הזקתי לעצמי. למה להגיע לשם? למה לעורר את המתים? למה להיזכר כמה אני מתה שם?
התחלתי במסע הפרטי שלי. התבוננתי הרבה. נגעתי… לאט לאט. מרגש של רתיעה טוטאלית התחיל להתעורר בי גם הרצון להכיר את עצמי כבאה משם. קשה להסביר את זה. כל כך הרבה זמן חייתי מחוץ לשם, ובמנותק משם… כמו ארץ זרה, מרוחקת ונעלמת.
תמיד ניסיתי ליצור לעצמי תדמית של אישה עצמאית, בטוחה, ונזהרתי כמו מאש לפגוש את עצמי שם, במקום האמיתי והפגוע הזה, שיפיל אותי על הקרשים, ינפץ את כל שכבות הכיסוי וההסתרה.
נגעתי. הבטתי. נזכרתי. למדתי לאהוב. את עצמי, את הפות שלי. התחלתי לאהוב את הבשרנות הזו, את השבילים המפותלים ממנה פנימה… את הדרכים הנסתרות והאדומות לרחם שלי.
ממקום מנוכר, היא הפכה בהדרגה לבית שלי. מקום מוכר, חם, מעורר פליאה ואהבה. מקום לחזור אליו… לתוך של התוך. לגרעין של עצמי.
לאישה שאני.
יום אחד קראתי ליוני לבא. הנחתי כיסא אל מולו, התפשטתי, ופתחתי את עצמי לפניו. ישבתי ככה, הכי פעורה שאפשר.
יוני היה המום קצת (הרבה) בהתחלה. אחר כך הוא פשוט ישב והביט בי מרחוק. "את נורא יפה, אשתי." הוא אמר לי. "אף פעם לא ראיתי אותך כל כך יפה."
ואחר-כך הוא התקרב, נגע בי בעדינות ונישק אותי ואהב אותי. אהב אותי בעדינות, ברוך, כמעט בהערצה.
ואהבנו. ואהבתי את עצמי ביחד הנהדר הזה, שבו אני יפה בכל נקביותי ובכל נשיותי, ובכל האדום הבוער והמשתוקק שבי.
כשהגיעה הלידה הייתי במקום של מחויבות מלאה להקשבה לתחושות של הגוף שלי. התמסרתי לתהליך ההיפתחות מבפנים ומבחוץ.
נפערתי ונפתחתי, התרחבתי וגדלתי בתוך תוכה של הלידה, כשהתינוק שלי יצא ממני, מתוך הרחם הנאמנה שלי, דרך הפות המדהימה שלי, אל תוך ידיי… אל תוך האהבה המשותפת, שלי ושל יוני.