מאת דבורה לדרמן-דניאלי

היריון ולידה הן חוויות מעניקות חיים. הן ביטוי לכוח החיים העצום הקיים ברחם הנשית ובגוף הנשי. הרחם נתפסת כאיבר הולדה בלבד, ולכן, לרב לא קיימת התייחסות מיוחדת או הכנה ספציפית לקראת לידה עבור נשים שחוו התעללות מינית או טראומות מיניות. אולם, הדבר מבטא חוסר מודעות וחוסר הבנה של המשמעויות הקיומיות הנוגעות לרובדי העומק המעורבים בתהליך ההיריון והלידה.

ראשית, הרחם הינה איבר המייצג את שאלת החיים של האישה, לא פחות מזו של התינוק הגדל בה. ואם בחיי היום יום שאלה זו מודחקת, נבלעת ולא זוכה להתייחסות, בשלב ההיריון והלידה הפעילות המוגברת המתרחשת ברחם מעוררת איתה את שאלת חייה של האישה בעוצמות שלא ניתן להתעלם מהן. ילדה/נערה/אישה שחוותה טראומה מינית היא אישה שגבולותיה הגופניים  והנפשיים נפרצו, פעמים רבות בשלבים שכלל לא יכלה להכיל את חוויית האימה שבפריצה טוטאלית והרסנית זו. האימה הודחקה, חווית הזדעזעות הנפש נקברה עמוק ברקמות הגוף, ובמיוחד ברקמותיה של הרחם. התשובה הקיומית לשאלת חייה של האישה המהדהדת באיבר החיים- ברחם, הינה תשובה של הימלטות מחוויית החיים במלואה ובכל תחושותיה, כיוון שחוויה מלאה כזו הינה מאיימת מדי, מערערת מדי, מכאיבה מדי ומביאה עימה את פחד ההתפרקות וההעלמות הטוטאלית אל תוך "אין" ואובדן עצמי.

דפוס הישרדותי זה של דיכוי החיות המלאה, דחיקתם והמתתם של חלקים מתוך העצמי, עולה ומבעבע כשהרחם מתגייסת לתמיכה בחיים החדשים המתפתחים בה.

בנוסף, הרחם הינה איבר מיני לא פחות משהיא איבר הולדה. כל תחושה מינית וגירוי מיני מורגשים ברחם ומורגשים בשיאם דרך התכווצויותיה. גירויים מיניים שחווה הגוף בעת מגע מתעלל מוצפנים ברקמות התחושה של הרחם, ומורגשים וצפים, אם הם מוצאים להם פרצה מבעד לשכבות האלחוש, בשעת מגע מיני, בשלבים שונים של המחזוריות הנשית (בדרך כלל לפני ובתחילתו של הדימום כתופעות pms, ובימי הביוץ), בהיריון (במיוחד בתחילתו), ובעוצמה עזה גם בלידה.

כתוצאה מתהליכים אלו, תחילתו של היריון עבור שורדת עשויה להחוות כסוג של הלם למערכת הנפשית-גופנית. הרחם המעוררת דרך פעילותם של הורמוני ההיריון ונוכחותם של החיים החדשים, מפרישה את חומרי זיכרון ההתנסויות המיניות הטראומטיות כדי להתנקות במידת האפשר מרעלנים אלו. הבחילות, העייפות, התחושה הרעה ברמותיה השונות, הינן ביטוי לתהליכים אלו. חרדת האובדן העצמי עולה וצפה ולעיתים מביאה עימה את תחושת הסחרור והערפול.

הרחם למעשה תובעת בדרכה את הטיפול של האישה השורדת בעצמה – את ההתייחסות גם למקומות הפצועים שלא העזה להתייחס אליהם עד עתה. נכון, קשה מאד להעז לעשות זאת בתקופה הרגישה והטעונה של ההיריון, אך הבנה של התהליכים המתרחשים, עיבוד עדין ומכיל של החוויות שדוכאו ושל החלקים שנשדדו, תוך הכרה בהם, והשבתם לחיי העצמי השלם של האישה, עשויים לחזק את כוחות החיים שברחם ובגוף.

תהליך קיומי-משקם זה הינו חיוני כתהליך הכנה ללידה העומדת להתרחש. לידה היא תהליך של ביטוי חיים, של יציאה אל האור באופן החי והמוחשי ביותר, ואישה שכל גופה מכווץ בחרדה אל מול ביטוי שלם של תחושותיה ושל חווית חייה, תתקשה להשתחרר ולהרפות בשעת לידה.

שלבי הלידה השונים תובעים בתוכם התמסרות ונתינת אמון בגוף ובעולם, וקשה מאד להתמסר ולהרשות היפתחות פנימית (של צוואר הרחם) וחיצונית (של אזור הואגינה) כשכל נים ותא בגופה של האישה זועק להתגוננות, ולהתכווצות בולמת וסוגרת.

כדי להיות מסוגלת להרפות, האישה צריכה להרשות לעצמה, אט אט, בהדרגה, ותוך ליווי צמוד ותומך, לפגוש בחלקים המומתים והמושתקים שבתוכה, להכיר אותם להכיר בהם, ולעשותם פחות מאיימים, זאת כדי למנוע מצב, בו החלקים הללו מופיעים כדרקון מבהיל ומאיים במהלכה של הלידה. הלידה קודם כל מתרחשת בגוף, ולכן אי אפשר להגזים בחשיבותה של תחושת ה"לשכון בבית", בכל הנוגע לחוויית הגוף כמקום מבטחים. ולמרות שלחיות כשורדת זה הכול חוץ מלחוש את הגוף כמקום בטוח, הרי כפי שכאן טמון הקושי הגדול, כך גם טמון כאן פוטנציאל הריפוי וההחלמה.

חשוב להכיר את חלקי הגוף בהם "קודדה" והוצפנה הטראומה. הפעלתם בשעת לידה עשויה להיות גורם מחליש ומעכב, ומאידך, מודעות לגבי הנפיצות והטעינות "המתגוררת" באזורים אלו עשויה לסייע למצוא דרכים שייקלו על הגוף-נפש בשעת התרחשותה של הלידה. אם שכיבה על הגב ופישוקן של הרגליים היא תנוחה שקודדה כמביאה לתחושה קטסטרופאלית, עדיף להימנע ממנה בלידה. (ויש תנוחות רבות אחרות אפשריות). אם היולדת חשה מותקפת כשהרופא דורש ממנה להיבדק על ידו, היא יכולה לדרוש שתבדוק אותה מיילדת שתתחייב לעדינות מרבית ( לעיתים שכירתה של מיילדת פרטית מראש עשויה להפחית את האימה וליצור תחושת אמון וביטחון שתקל על תפקודו של הגוף בלידה). אם התחושות הטראומטיות נקברו בעוצמה ברקמות שרירי רגליה המכווצים של האישה, כל תנוחה בה יידרש מאמץ של הרגליים (כמו תנוחת כריעה) עלולה להוות טריגר מסוכן, ולכן יש לחפש תנוחות בהן האזורים הרגישים יהיו פחות מופעלים. דרושה כאן הקשבה לגוף, למידה מתוכו, ותמיכה עצמית מרבית בכל מה שהאישה חשה שהיא זקוקה לו.

לחיות כנשים שורדות טראומה מינית משמעו, פעמים רבות, לחיות אורח חיים של בריחה מהגוף. ההיריון והלידה עבור כל אישה, ובמיוחד עבור שורדת, היא הזמנה ל"שיבה" אל הגוף, דרך דיאלוג אינטימי עם מחשבות, תפיסות, אמונות, חוויות ותחושות החיות בתוככי הגוף- נפש. כמו תהליך לידת התינוק, תהליך השיבה לגוף הינו תהליך שרק מי שעוברת אותו יודעת עד כמה הוא קשה. אך מהעבר השני הוא מאפשר, יחד עם לידת התינוק, את לידתה מחדש של האישה השורדת, ואת לידתו מחדש של פוטנציאל חייה, הנע לקראת הגשמה, ביטוי מלא ושמחת אמת.