בדף זה יפרוסמו שיריה של המשוררת נילי גינגולד אלשיך

שיר לזכר ורד לב שהתאבדה

הם קטפו את הורד
והשאירו הקוצים
הם חנקו את הלב
שפעם הידהד
שנשם ונשף
אבדון וכאב
הם כתפו את הוורד
ורצחו את הלב

בית סוהר

את מתהלכת
במסדרונות אפורים
ועומדת קפואה
תחת טוש שממנו
מים לא זורמים

את נשענת
על קירות מתקלפים
ופוסעת בזהירות
בין מיטות שוקעות
ומרצפות שבורות

את אסירה
שמתהלכת בין חומות
של יאוש
בבית סוהר
לעבריינים מיוחדים
שכל פשעם –
מחלת נפשם

ערבות בוכיות

לשוח בשדה יצאתי
ללקט דמעות
של ערבות בוכיות
ללקט זרעים שלא
נטעו מהם עצים
לשוח בשדה יצאתי
לנטוע חלומות
שיצמיחו לי תקוות

לא תשכח

אני זוכרת
זעקה אילמת
בלב החשכה

אני זוכרת
את ידך הגסה
הנוגסת בכתפי
ומותירה בנפשי
טעם כואב

אני זוכרת
איך סררת בגופי
וחיללת
את קדושתי
ויותר מן הכל
אני זוכרת
לא לשכוח

להתאבד לתוך החיים

החלק האפל שבנפש, החלק של הקצה, ההבדל הדק שבין השפיות להגיון, השמחה והיגון,
בין הטרוף לחלק הגאון,
שם נמצאת תמצית הכאב שעליה הכל מבוסס. שם בנפש יש חלקים שהשפה עוד לא מצאה להם מילים.
רק מי שיעז לתעד את הרגע, יקבל סחרחורת של הר געש מתפוצץ, תרכיז של כאב בלתי נישא
מלבוא בכעס וזעם העטופים בעלבון מייגע
וזה קרה לי.

כן ממש עכשיו אני רוצה לחתוך בבשר החי, לומר לכאב פעם אחת ולתמיד "די!"

לקרוע את כלא הבשר שאוטם את הנשמה
ולנשום נשימה עמוקה
לקראת השחרור

ואז יש סוג של פורקן, הינה, הינה ניצחתי שוב, אני עומדת על הקצה ובוחרת, בוחרת לא לקפוץ
ובוחרת לא ליפול ובוחרת זו מילה חשובה.

למרות שלהגיד שבחרתי לא לקפוץ מקומה ראשונה נשמע פתטי – מלך המוות אפילו לא יטריח את עצמו לבוא
אבל אז חוצה את מוחי מחשבה: "אבל תמיד יש מחר".

ואם תמותי, מי מבטיח שהסבל יגמר? הרי גופך אינו שלך או של האל, רכב שקיבלת במתנה להסיע את הנשמה עד לעולם הבא ובגיהינום אין אופציה להתאבד ואז האומללות היא אמיתית.

במובן מסוים העמידה על הקצה היא השחרור כי בכל רגע שאני לא מתאבדת, אני בוחרת את הבחירה והיא תמיד שם אבל ברגע שמשתמשים בא היא נעלמת.

אז אולי בכל זאת, אולי באותה מידה שבה אני מוכנה להתמכר לאופציה, עלי לבחור באופציה להתאבד על החיים ולנסות לעשות הכול, אבל הכל, כדי לעשות את הדבר הכי נכון אחרי הכול, תמיד יש מחר ואם המוות בלי לשלוח יד בנפשי יידע כי נתתי הכול ושלקחתי איתי את האופציה בתור מניה לעולם הבא,
מניה של התמודדות ואתגר.

אך אם כך מדוע יש בי היצר קצת לפצוע ולחתוך מעט בבשר החי? ואם אענה בכנות, נירא לי כי זו דרכי להמית חלקים בתוכי שאיני אוהבת או רוצה. כל פעם חלקים קטנים של כאב מתים ומשלים את הסיבה לכך עוד לא גילית אבל אני עוד אגלה.

כי אין דבר יותר נפלא מלבוא לעולם ולדעת שאינך יוצא כפי שבאת אלא התמודדת ובנית אישיות ותהליך. אחרי הכל אלוקים רוצה דרך. את הסוף בין כה וכה הוא מחליט.

חומר נפץ

אתה
החומרים שמהם
עשויה פצצת אטום
אתה
חומר נפץ מתקתק
אתה
תוצר של אונס חברתי
וטרור נפשי
אתה
יכולת להיות הדבר
הכי טוב שקרה לחברה
אבל אתה לא
אתה
הפיגוע הבא