מאת מוריה עוז

למראית עין, אפשר היה לחשוב שבגיל ארבע עשרה עזבתי מאחורי את מה שקרה והשכחתי מעצמי הכל. נשכחו הסימפטומים הקשים מהם סבלתי כילדה (התקפי בכי בלתי מוסברים, כאבים בשדיים שעוד לא היו ניצנים אז, שעות ארוכות של בהייה אל תוך האוויר), נשכחו המעשים שאולי ידע עליהם מישהו אחר, ואולי לא. המשכתי הלאה.

הזמרת טורי איימוס, שורדת התעללות מינית בילדותה ואונס כבוגרת.

הייתי ילדה. אמרו לי שזה בסדר, לאבד את בתולי לפני גיל שש. זה לא הרגיש כאילו ש"זה" בסדר. כנראה שסבלתי מאוד. לא את כל מה שקרה אני זוכרת. ממה שהרגשתי, אינני זוכרת דבר. אני זוכרת חלק מההתרחשות, שעה ביום, מיקום. האמת כנראה נוראית כל כך, עד ששנה לאחר שהכל פסק, כשהייתי בת ארבע עשרה, העלים המוח שלי את כל מה שיכול היה לגרום לי להשתגע. שואלים אותי איזו ילדה הייתי, אני זוכרת בעיקר את זו שהמשיכה לחייך והייתה תלמידה טובה. בארון הייתה לי עוד אחת, פילגש של משחקי מין. מי שפגע בי לא היה זר, לא הוא ולא אני באנו ממעמד סוציו אקונומי נמוך. הוא היה איש קרוב. גבר שרובינו אפילו היינו מסכימות לדייט איתו.  הסטטיסטיקה של התעללות מינית בילדים היא בעייתית. אחוזי הדיווח על התעללות נמוכים מאוד, גם אין הסכמה לגבי הכללת דיווחים קיימים בסטטיסטיקה, משום שאין הסכמה ביחס להגדרת המונח "התעללות" (טווח הפגיעה רחב מאד, החל מניצול קל של ילדים, כמו במקרים של חשיפת איברי מין על ידי זר ברחוב, ועד פגיעה מינית ופיזית לאורך תקופה ממושכת על ידי אדם קרוב). תפיסת מציאות גמישה ואוצר מילים ירוד של ילדים ודעות קדומות (אפילו באקדמיה), תורמים אף הם לבעייתיות במחקר. יחד עם זאת, אלה הן ההערכות המקובלות בארה"ב:

• 38% מהילדות ומעל 15% מהילדים סבלו התעללות מינית לפני גיל 18.
• כ90% מסך מקרי התקיפה המינית בילדים אינם מדווחים למשטרה.
• רק בשליש ממקרי התקיפה המינית נגד ילדים נעשה שימוש באלימות.
• ברוב מקרי התקיפה, הכיר הילד את התוקף. מחקרים מראים שככל שהתוקף קרוב יותר לילד, רב הסיכוי שהילד לא יזכור את ההתעללות בבגרותו.

ולגועל נפש

אני לא חלק מן המספרים.

התביישתי.

בגיל 13 עמדתי בתא טלפון מעמיסה אסימונים שליקטתי מהרחוב, מחייגת לער"ן. מתקשרת ומנתקת, מנתקת ובוכה. מלאת בושה וכאב על מה שקרה, מלאה מבוכה. מלאת ספק אם אני אמורה להרגיש כך, אם יש לי זכות להזדקק לעזרה, אם אני בעצם אשמה בכל, מה יקרה אם אדבר, מה אם יאמינו לי, מה אם לא?

התעללות מינית בילד אינה נעשית בתוך קשר שוויוני. היא נעשית בדרך כלל על ידי מבוגר, שצרכיו אחרים משל הילד, או על ידי ילד אחר בכפיה או תוך איום. רוב מקרי התקיפה המינית בילדים נסמכים על העובדה שמעצם היותו קטן וצעיר יותר, הילד חש מאוים, ומייחס למבוגר סמכות. לחילופין מושג שיתוף הפעולה של הילד בדרכי נועם על ידי סילוף תפיסתו את הנעשה, תוך ניצול תמימותו של הילד וחוסר יכולתו להבחין בין חיבה למיניות. כמעט תמיד, הילד מבודד מדמויות בוגרות בהן הוא נותן אמון. מסיבה זו מועט כל כך השימוש באלימות במקרים אלו. נדירות, מושגת סבילות של הילד על ידי שימוש באיומים ישירים, או בכוח.

אלו התוקפים ילדים מינית, עושים זאת ברובם של המקרים כלפי ילדים הנסמכים על סביבה משפחתית לא מתפקדת, במקום בו לא יוכל הילד לדווח, או לא יזכה לאישור ותמיכה אם ידווח. כלומר – התוקף מזהה בדרך כלל את פגיעות טרפו.

באחת – ילד אינו מסוגל להתמודד עם צרכים מיניים של בוגר (ברמה הפיזית, תוכלו תמיד לדמיין את בעיית אי ההתאמה בגדלים), או עם פעילות מינית שאינה מתאימה לשלב ההתפתחותי שלו.

ילד החווה אירוע של תקיפה מינית, מאותת תמיד על מצוקתו. איתותים כאלו כוללים למשל הפגנת בקיאות מוגזמת, יחסית לגילו, במין (בדיבור ובהתנהגות), כאבים לא מוסברים ודלקות בפה, באזור איברי המין והרקטום, שינוי קיצוני ופתאומי בהרגלי השינה והמנוחה, פחד לא מוסבר ממקום מסוים או אדם מסוים, דיכאון, עליצות מוגזמת. הסימפטומים מגוונים מאד, אבל הם כוללים תמיד שינוי מהתנהגותו הרגילה, הקודמת, של הילד וקיצוניות כלשהי ברמת ההתנהגות. הם יכולים להיות קשים לזיהוי, אבל הם תמיד שם.

מה קורה אחרי

למראית עין, אפשר היה לחשוב שבגיל ארבע עשרה עזבתי מאחורי את מה שקרה והשכחתי מעצמי הכל. נשכחו הסימפטומים הקשים מהם סבלתי כילדה (התקפי בכי בלתי מוסברים, כאבים בשדיים שעוד לא היו ניצנים אז, שעות ארוכות של בהייה אל תוך האוויר), נשכחו המעשים שאולי ידע עליהם מישהו אחר, ואולי לא. המשכתי הלאה, משוכנעת בהיותי רעה מיסודי, רדופה צורך להגן על עצמי, בכל מחיר, בכל מצב, בכל אמצעי, ובלי לדעת למה.

כאמור, רוב מקרי ההתעללות בילדים לא מדווחים עם התרחשותם. הפגיעה נשארת בעינה, במובן שלעתים נמשכת ההתעללות חודשים ושנים. אולם גם כאשר ההתרחשות פוסקת, מוטמעת הפגיעה (הטראומה) אל תוך האישיות.

כאשר הטראומה מטופלת בזמן, דפוסי הפגיעה אינם מתקבעים, ולרוב מחלימים הילדים באופן כמעט מלא תוך זמן קצר. מקרים אלה מעטים מאד, לעיתים נאחזים מכחישי ההתעללות למיניהם כהוכחה להיות המעשים המיניים בלתי הרסניים.

טראומה ממושכת, במיוחד כזו שמתרחשת בזמן גיבוש האישיות, כאשר איננה מטופלת כראוי ובזמן, יכולה להביא למצבים הקרויים הפרעת אישיות דיססוציאטיבית ותסמונת פוסט טראומטית. טווח הבעיות במצבים אלה רחב מאד, וכולל, בין השאר: שנאה עצמית, תפיסה לא מציאותית של האני, דימוי גוף ירוד, חוסר יכולת לתת אמון או מתן אמון מוגזם, חוסר יכולת לחוות אינטימיות, אובדנות (נטייה להתאבדות), בעיות בהורות (כגון הזנחה, התעללות למיניה ועוד), פערים בזיכרון, חרדות, התמכרות לסמים ולאלכוהול, זנות כחלק מתפיסת האני כאובייקט לשירות, וגם פיצולי אישיות מלאים – יצירת כמה דמויות המתאכלסות בנפש אחת מעונה.

באופן דומה, אגב, מיטב בניה של מדינת ישראל שחוו טראומה במלחמות ישראל, פיתחו באין טיפול הפרעות אישיות פוסט טראומתיות, שחלקן דומה לאלו של ילדים שעברו התעללות מינית.

הכחשה והדחקה כרפלקס אישי-תרבותי

המצוקה בה הייתי שרויה הובילה אותי לא אחת לאבחונים פסיכולוגיים רבים ובדיקות רפואיות. אולי בגלל חוסר מודעות לנושא, אולי מפני שקשה כל כך להאמין שזוועות אפשריות גם בשכונות מאוד טובות, אולי מפני שקשה כל כך להטיל ספק ביכולתם של הורים, איש לא פענח את הסימנים. כאשר פתחתי לא מזמן את תיקי האבחונים הללו, נדהמתי לגלות עד כמה הייתי סימפטומטית, ממרחק של מעל עשר שנים לא נותר לי אלא להתפלל שהיום ילדה כמוני תקבל את העזרה שהיא זקוקה לה באופן נואש כל כך. את חיי אני חבה למתנדבת במרכז הסיוע שהבינה אחרי שיחה של חצי שעה מה מסתתר מאחורי הגמגומים שלי. ילד שחווה התעללות מינית אינו יכול להרשות לעצמו לחוש את הרגשות שבאים איתה בזמן אמת, כי אז הוא עלול להשתגע או להתמוטט. רבים הילדים המדחיקים את ההתעללות עד כדי שכחה כמעט מוחלטת בבגרותם.

חוסר האונים מול האמת אינו שמור לילד לבדו. במקרים רבים מאד, גם הסובבים אותו אינם מסוגלים להביט באמת ולשרוד. אמהות רבות אינן מבחינות בסימנים (בולטים ככל שיהיו) שהילד מציג, ובדיעבד, מכחישות שידעו ולו דבר על המתרחש. מורים נעלמים או נאלמים, גננות מסבות את הפרשנות לחבורות לשובבות יתר של הילד, הורים של חברים לכיתה מתעלמים מאיתותים של ילדיהם בנושא וממידע שהם מוסרים.

החברה מכחישה התעללות מפני שהיקיצה ממנה קשה מאוד ודורשת התמודדות עם מגוון רחב של השפעות ארוכות טווח והפניית משאבים כלכליים רבים לשיקום.

הדחקה והכחשה הם צורך הגנתי. ברמה החברתית, מרגע שהחלו תהליכי הדחקה כגון אלה שתיארתי, קשה מאד לעצור את שרשרת הפיצוץ שלהם. ההדחקה החברתית משרתת את התוקפים – בסביבה עוצמת עין ממשיכים הקורבנות לסבול, ממשיכים הטורפים לתקוף והחברה ממשיכה לשלם את המחיר.

אפשר להחלים

אין לי פיצול אישיות. יש לי פיצולים קטנים ויכולת להשטיח את כל המנעד הרגשי שלי ברגע שנקלט אות סכנה. אני פשוט לא מרגישה את העולם כפי שאתם, "הנורמאליים" מרגישים אותו. לי יש בועה ממסכת, ממסטלת. יש לי נטייה לשכוח כל דבר שאינו נעים לי, אני חווה הבזקים של העבר. ואימה. זו התחושה הראשונה שעלתה כשנזכרתי מי הייתי. האימה.

אינני מצטערת לרגע על היום בו חזרו אלי במפולת זיכרונות ילדותי, אני שמחה עליו. אינני מצטערת על היקיצה אל עולם החיים, על היכולת שאני מפתחת להרגיש באמת, ובזמן אמת. אני לומדת לאהוב: את עצמי, ואיתי את העולם, אני לומדת לחיות מבלי להשחית את עצמי. אם אין לי דבר אחר שילווה אותי, יש לי תקווה, שיושבת על כתפי כנראה עוד מהזמן בו הייתי קטנה מידי להגן על עצמי.

כל הזכויות על המאמר שמורות לבננות
http://bananot.com/article.html?article=264