מאת דני ד.

אני אמנם בן 31, אבל בעצם אני מרגיש את דני רק ארבע – חמש שנים, וגם זה היה בתהליך לא פשוט בהכרח. גיליתי את דני, הוא גילה לי את עצמו. אולי הדבר שהכי כואב לי, זה העיוורון שהיה לי בקשר לדני, בהקשר לדברים עמם הוא מתמודד, בקשר לצרכים של דני, שלי, בקשר למי הוא באמת.

תמיד חייתי 'בצל' של אחרים. מאין טיפוס מאוד נוח. גם לאמא שלי. ילד שהעסיק את עצמו לבד. לא תפס הרבה נפח, לא עשה הרבה רוח, לא ממש התלונן בקול רם על שום דבר. היה כנראה נוח לשכוח אותו. מאד סבלתי בבית-הספר, צחקו והרביצו לי מחוץ לבית, וזה עוד לפני ההתעללויות המיניות וגם במהלכן, וכשחזרתי הביתה ובכיתי על הכר, מסתבר שאף-אחד לא ניגש, את אף-אחד זה לא עניין. לא מרוע, לא מכוונה, פשוט, אמא שלי היתה עסוקה במשימותיה והגידול של דני היה עוד משימה שצריך לבצע. לא היה מעורב שם כמעט בכלל רוך, הקשבה או עניין בי נטו ובמה שקורה איתי. לא הייתי הילד הכי מבריק בבית-הספר, לא הבאתי תעודות עם מאיות, אז לא היה משהו מיוחד שהיה יכול לעורר גאווה בי, אז 'נשכחתי'. כמובן מעבר למכות ולאלימות. למשל כשטיפסתי פעם אחת למעלה במרפסת להסתכל בתוך אחד הארגזים על תמונות של אבא שלי ז"ל. חייתי בתוך עולם משלי, אבל ללא טיפת שייכות.

בשלב מסוים כבר הפסקתי לבכות. הייתי חוזר מבית-הספר – מחוז מאיים כשלעצמו, אל תוך אותה מיטה, אותה שמיכה, אותו מקום. הייתי יושב שם במשך שעות, בוהה בקירות, מתחבא מתחת לשמיכה מהעולם. מה שאולי הציל אותי היו המחוזות הדמיוניים שברחתי אליהם, האומנות והמחשבות שבהן ראיתי את עצמי במקומות אחרים, עושה דברים אחרים והמוסיקה שמאוד אהבתי והייתי שומע, כמעט במאין אובססיביות ברדיו-טייפ שהיה לי.

המוסיקה דיברה על רגשות, על אהבה, על דברים שלא היו ממש מובנים לי, אך דיברה גם על סבל, על כאב, על דיכוי, דברים שיכולתי להבין ולהזדהות, שהיו מנת חלקי היומיומית. ברחתי. ברחתי מעצמי. ברחתי מהמציאות. ברחתי מהעולם. הצלחתי, איכשהו, לקנות לעצמי בעיני עצמי איזשהו דימוי עצמי חיובי דרך הדברים הללו, ובהמשך, בגילאים יותר מאוחרים, דרך ההתנדבות במגן דוד אדום, דרך המחשבים שגיליתי שאני טוב בהם, דרך עיסוק בספורט ופיתוח הגוף. דרך הדברים הללו יכולתי להבחין שיש לי משהו. אבל הכל היה לעצמי, ובלי שליטה. למען השפיות שלי.

רק שלגבי חלק מן הדברים הללו, העובדה שחייתי דרכם באובססיביות ובעצם חייתי רק דרכם, גם פגעה ב- 'שפיות' שלי. לדוגמא: העיסוק בספורט שהתחיל כרצון להתחבר למכון כושר, הפך לעיסוק אובססיבי ובלתי ניתן לשליטה או לאיזון בספורט וגוף שדימויו בעיני, לא משנה כמה נראיתי טוב, היה נחות מאוד. עוד מאפיין של דפוס לא ברור של תיעוב הגוף בנקודת זמן שטרם יכולתי לשייך את אותו תיעוב לטראומה או לחוויה כזו או אחרת שהיו מודחקות עמוק.

כל השנים הלכתי עם איזה מבט מזוגג בעיניים, שהיה כמו מסך, שאי אפשר היה לראות כלום מבעד אליו. בעצם, מאז שאני זוכר את עצמי, בתיכון, ובטח שלפני כן, לא היה שום גילוי של ספונטניות, צחוק טבעי, איזו נינוחות טבעית ואמיתית… לא הראיתי שום התעניינות בענייני בנות, הייתי סגור ומופנם. וכך עבר התיכון. העיסוק האובססיבי בספורט, והחיים דרך דברים חיצוניים, יחד עם דימוי מאוד שלילי שלי כלפי עצמי והגוף שלי, תרמו להעמקה של העיסוק במראה החיצוני שלי, עד שזמן מכריע מיומי, כל פעולה קטנה, היתה, לפחות מחשבתית, מחוברת לגוף, למראה, לפעילות גופנית, למשקל ולאוכל. מכאן הדרך לאנורקסיה היתה מאוד חלקה ומהירה.

שנותיי בשביעית ובשמינית בתיכון לוו במשברים תכופים, דיכאונות, התפרצויות בכי בלתי מוסברות, פציעה עצמית, בלי להבין למה ומה, רק כי משהו בי ידע כי זו הדרך לשחרר חלק מן המצוקה, שלא ידעתי לתת לה ביטוי במילים וחייתי בביטחון מוחלט שאין ולא יכולה להיות דרך אחרת, שאין שום מקום שיוכל להכיל אותי, שיש לי בו מקום אמיתי.

אנשים מדברים הרבה על דיכאון בלא שהם מבינים מהו. החיים באותן שנתיים היו חיים בתוך בועה, עננה אפורה של ייאוש קיומי וחוסר ערך מוחלט, כאשר המפלט היחידי, האור היחידי הגיע משני מישורים: הראשון זה החיים דרך הספורט והמוסיקה וההתנדבות במגן דוד אדום. השני, כמה שזה יישמע אולי מוזר, זו הידיעה שיש לי 'פתרון', 'מפלט', כפי שחשבתי אז וכיום אני רואה זאת אחרת, באובדנות. גם כשלא רציתי למות האובדנות היתה כמאין מפלט, נקודה שידעתי שאני אשתמש בה אם הכאב יהיה חזק מדי. והיו נסיונות. נסיונות שכיום אני מודה ויכול גם לשמוח שלא צלחו.

בצבא ומייד אחרי השחרור חטפתי משברים רציניים, מאוד קשים. חזרתי לבכות. לעצמי. הייתי שבור לגמרי. מיואש. כל מה שרציתי היה למות, נמאס לי. הרגשתי אפס, ללא זכות קיום. בטח תגידו ישר את מה שאני אומר היום. איך? איך יכולתי לחשוב את זה על עצמי, דני? איך דני לא ראה את זה, איך אני לא ראיתי את זה? על הצבא דווקא אני יכול לכתוב המון, כהתנסות חיובית. בנקודות מסוימות הצלחתי להרגיש איזושהי תחושת עצמיות. השירות רחוק אילץ אותי לצאת מן המעטפת מעט, לעתים. ולפעמים אני זוכר איך גם כאשר הייתי אמור לצאת, הייתי מבקש להישאר בבסיס בשביל לא לחזור הביתה, לא להתעמת עם דני, לא להתעמת עם הבית.

הצבא נתן לי גם מקום. מקום שלא היה לי לפני כן, שלא היה לדני לפני כן. מקום מקבל ומכיל ומאתגר. בפעם הראשונה הרגשתי שמאמינים בי באמת, שסומכים עלי, שנותנים לי לעשות דברים משמעותיים מצד אחד ומצד שני שבאמת רואים אותי. בקלות יכולתי בסיטואציה אחרת להיפלט מהצבא למסלול אחר בחיים, אבל אותם המפקדים שהיו לי שם, נתנו לי, אולי בפעם הראשונה בחיי, תחושה של עצמיות. מרגיש לי לנכון לחבר את השירות בצבא ואת השיחרור, להמשך הטקסט.

כשהשתחררתי מהצבא, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה הצורך 'למלא משימות', להיות בסדר עם אמא שלי, עם הסביבה, עם הציפיות של החברה. ישר יצאתי לעבוד. טיול או מנוחה בוודאי שלא באו בחשבון. גם לא המחשבה על מי אני ומה אני רוצה לעשות. גם כאשר פעלתי מתוך איזו 'אינרציה' של משימות בחיים, חייתי בעצם במלחמה על איזושהי זהות. על איזו תחושת עצמי, שכל-כך חסרה לי, שכל-כך לא הייתה שם. דני לא היה שם. דני היה כלום. דני היה אפס אז.

לרוב האנשים זה בכלל טריוויאלי שלבן אדם יש עצמיות משלו. לדני לא היתה. במשך שנים חוויתי את העולם כמקום עוין ואלים. מקום שהחוקים בו לא נהירים לי. מקום שלמדתי לשרוד בו על-ידי אמוץ החוקים והנורמות של הסביבה, אך לא בגלל שהם היו מובנים או ברורים לי. רגשות זה היה דבר שרואים בסרטים, ששומעים בשירים. התרחקתי מאנשים וממקומות פתוחים והומי אדם, כי הרגשתי שאני נמחק במקומות כאלה. הרגשתי אחר, זר לאנושות הזאת. וגיליתי…

גיליתי שדרך המצוינות שלי אנשים מתייחסים אלי, דרך הנתינה שלי, ההקרבה שלי בשביל אחרים, אני זוכה להערכה, לחיוך. זה עודד אותי בעבודה להיות העובד החרוץ ביותר. לעשות תמיד יותר מכולם. לעשות עבודה של אחרים ולו רק כדי לקבל חיוך, כדי לדעת שאני ראוי, להעניק מעצמי בלי מחשבה ולו רק כדי לקבל חיוך ותחושת הערכה מזוייפת.. דני של אותה תקופה, נראה מהצד יופי. עבדתי בעבודה נחשבת עם משכורת יפה… כמו שאומרים תפקדתי יופי. דני גם יכול היה לתת דעה אינטלקטואלית ולהישמע מאד הומני ומחובר על פני השטח. מסתבר שהתפקוד הזה היה על פני השטח. מתחת למעטפת החיצונית הזאת היה כאוס והיתה תלישות ובדידות תהומית. כנראה שמי שלא חווה את זה לא יכול להבין. כל-כך פחדתי להתחבר לדברים חדשים, שאולי קסמו לי, כמו יצירה, כמו בישול, משהו אמר לי לא להתמכר, כי לידה כל דבר שאעשה יראה חסר ערך ומשמעות ושולי. פחדתי להפוך להיות הדרכים והאהבות ולא שהם יהיו שלי.

ואז הכרתי את ש., ידידה טובה, ועוד אנשים. התחלתי גם טיפול ראשוני אמיתי מול השדים, שאז בכלל לא ידעתי מה הם, מה יש שם, אפילו לא שהיתה שם פגיעה X או Y. רק שדים לא ברורים והתמודדות קשה, לצד הדברים שבהם נאחזתי, בכוח, בציפורניי, על מנת לקבל תחושת ערך לדני. באותו הטיפול, מול אותה מטפלת, מול אותה ידידה קרובה שישבה אתי אז הרבה ושיקפה לי איך דני נראה בעיניה, מול ידידה אחרת, מול ש. המעטפת התחילה מעט להתקלף ולאט לאט הצליחו, הצלחתי, לפתוח איזשהו סדק בחומה של דני. לאט לאט הסדק הזה גדל. ובתקופה בה נפרץ הסכר נפלתי. אפשר לומר התרסקתי למשבר מאוד קשה…

גילוי העצמי שלי היה מסע כואב. זה היה כמו אדם שנשם מים כל החיים ועכשיו צריך ללמוד לנשום אוויר… וככל שהבנתי שהאופציה לנשום אוויר קימת גם עבורי, אז הכאב שבגילוי היה מצמרר. זה פתח סכרים שאיימו למוטט אותי. נלחמתי ואני נלחם על כל טיפת אוויר מאז. אני זוכר איך בצעד מאוד לא פשוט 'חתכתי' קשרים, אפילו בצורה בוטה. התחלתי לבחון יותר עם מי אני נמצא ולמה ואיפה. ועם מה אני הולך לישון בערב, עם מה אני נשאר, מה אני מקבל. מושגים שהיו כל-כך מפחידים לפני כן.

ניתקתי קשרים, באקט מאוד לא פשוט. קשרים שהבנתי שרק שואבים ממני, שרק מנצלים את אותו מקום שהייתי אז, של לחיות ולקבל תחושת ערך עצמי דרך נתינה ללא גבולות, דרך ביטול עצמי, דרך, וסליחה על הביטוי, מתן האפשרות לאנשים לדרוך עלי, על הצרכים שלי. בתקופה ההיא למדתי להכיר לראשונה את דני. חיבקתי לראשונה את דני. התחלתי לאפשר לעצמי לכתוב וליצור ולהקשיב לדני ולהתחבר לדני. הייתי פגוע, מבולבל, כועס אבל – חי. שמשמעותו של הגילוי היא בחזקת "להיות או לא להיות" וככל שהצלחתי יותר להרגיש ולהתחבר לעצמי, כך הייתי יותר מפוחד מן האפשרות לחזור להיות מה שהייתי קודם. לחזור לא להיות. בתקופה הזו התחלתי לראשונה ליצור. גיליתי את היצירה של דני, משהו שתמיד הפחיד אותי. הייתי כותב למגירה, כותב לעצמי, כותב אל דני, מנהל דיאלוגים עם דני, מנסה לחוש לראשונה חיבור לעולם הזה. מנסה ומצליח. וככל שעובר הזמן, מצליח יותר ויותר. ופתאם יש שם דני. דני שמסוגל לבכות, שמסוגל להתלהב, לצחוק. שמסוגל להיות פתוח וישיר וכנה עם הרבה פחות מסכות, שמסוגל לרצות לקבל ולא לוותר על הצרכים שלו. שמסוגל להיות.

ונכון שעדיין יש לי הרבה נפילות שבהן אני מרגיש ביטול עצמי, ויש משברים, גם קשים מאוד. אך כיום אני יודע, גם ברגעי משבר, שיש כבר אופציה אחרת, שאני מסוגל להתחבר ולהרגיש שייך לעצמי. וזה, יקרה שלי, נותן לי המון כוח. אני מרגיש פתאום הרבה יותר חופשי. אני יודע שכשיש לי עכשיו את עצמי בעצם אין לי ממש מה לאבד, אין לי ממש על מה להתאבל, כי האבל הגדול ביותר על אובדן העצמי כבר מאחורי. אני יודע לפנק את עצמי, לבשל לעצמי בשנים הללו, מתוך אהבה ולא מתוך איזו אחריות או צורך להראות או להעניק לסביבה בשביל לקבל תחושת ערך. יש לי את החברים שבאמת רואים אותי, ולא את אלו שלא מסוגלים לראות את דני. אני חי את חיי,

את החיים שלי

דני כבר באור.
דני כבר לא צל…