היה היה בארץ רחוקה בין שדות וכרמים לבין נהרות ואגמים, נער המתהלך לו לדרכו בינות הכפרים הרבים הפזורים סביבו, והוא הולך בדד , שקו על גבו וכן ידידו הטוב למסע- כינורו.
והיה הכינור מלווה אותו בכל דרך ומשעול, בכל גבעה ומפתול ולא משו אחד מן השני.
וכשהיה הנער מגיע לכיכר מרכזית בכל עיירה ועיירה היה נעמד לו , מקלף כינורו בעדינות מנרתיקו,מצמידו לסנטרו ובעוד רגע ושנים נמלא האויר בצלילים עורגים אשר היו מושכים אליהם נפש כל חי למן האיכר עובד האדמה ועד לפרות הרועות באחו והיה הנער כמו שוכח היכן הוא, ונתמסר כולו לכינורו ולצליליו ולעולמות שחברו לו ולא שם לב איך אטאט מתקבצים האנשים סביבו כמו רוצים לקרב ולגעת ולטעום עולמות הללו לבלי יכולת, וכשהיה מסיים את ניגונו היה פוקח עיניו וממצמץ בחוזקה ומופתע ומבויש לגלות הקהל הרב שנעמד סביבו, משליך מטבעות אין ספור לכובעו השמוט והישן ,והיה עומד מושפל פנים וממתין לכשייעלם אחרון האנשים, ואז היה אוסף בזריזות המטבעות לכיסו , עוטף את כינורו בבגדיו וכשהוא חבוק עימו סר למאפיה לקנות לעצמו פת לחם צנועה.
כך היה חי ומתקיים, בארץ רחוקה, בין שדות וכרמים, הנער וכינורו. הכינור ונערו. והצלילים הממלאים עולמות.
והנה באו זמנים קשים על הארץ.והאנשים קשיי יום נעשו, נלחמים על כל מוצא אדמה, ולעתים רעבים לפת לחם,ידיהם הלכו והצטלקו, רגליהם הלכו וכשלו , ובשרם תפח, וליבם נסגר, נאטם לקולות מסביב, וכמעט ולא שמעו צלילים יותר, ולא שתו ליבם לנערים החולפים, ולא נתנו עוד מקום לקרן שמש מתחדשת והנה הנער תשוש ורעב, ואף כינורו דהה מרב שימוש ובלה מהדרך, והוא הולך ובא ולא ידע את נפשו אשר שבעה מצלילים אך גופו רעב וצמק, ולא פנו יותר אנשים לניגנתו, ולא נעצרו למשמע צליליו, ולא נותרו מטבעות.
והלך הנער וכשל, והלך כוחו ופחת, ולא ידע את נפשו, וכל אותו הזמן הסתובבה בליבו המנגינה.
המנגינה ההיא שידע שיכולה היא להעיר נפש כל חי ולעורר כל ישן ולגוע בכל נשמה ולחלוף בכל מחיצות, אך לא רצה להשתמש בה, במנגינה היקרה ההיא, כי שלו היתה ולא רצה להוציא אותה לעולם וכשהיו השעות נוקפות והרעב הלך וגבר וכמו ראה את כינורו מתחנן אליו ומדבר אותו השתמש בי, נגן את המנגינה ההיא,תעיר בה נפשות כולם וצבור לנו כמה מעות ספורות אשר יחיו נפשך אך הנער לא ההין לשמוע תחינה זו, ולא הבה להשתמש במנגינה זו אשר היתה מתנה מגנזי נפשו,כי ידע הוא שמנגינה זו אם אינה מגיעה משרשי נשמתו , ואם לה מטרה או רווח, לא אמיתית תהיה היא ותתמוסס לה ולא תתהווה והימים קשים היו, והשעות עברו לאט, האויר הלך והסמיך , ונשימתו של הנער נעשתה כבידה, ואף ידו החובקת את כינורו היקר נרפתה.
והוא ידע כי שעותיו האחרונות מגיעות,ופתח ידיו בהשלמה לגורלו, והנה מבין הגבעות וההרים הרגיש בכח מחודש העולה בקרבו וכמו דם נמסך בתוכו ופרץ תחייה חדר לליבו ולגופו התשוש כמו מקימו על רגליו ומאפשר לו להפרד מן העולם.
והיה הנער מאושר ממתת כח אחרונה זו, וקילף ברעד כינורו מנרתיקו הצמידו בחוזקה לסנטרו, המתין דקה ושנים והנה נמלא האויר צלילים נוגים דקים החודרים לנפש כל חי, ומעירים כל רדום, ומסיכים כוחות בנשמה ולא היתה זו נגינתו הרגילה, ולא היו אלו צלילים מוכרים, היתה זו המנגינה היקרה שלו, מתת נפשו הפנימית שהזדעקה לה לצאת לעולם והנער התמסר לה בכל גופו ונפשו, והיה מטלטל עם כינורו טלטלות עזות, ורכות וכמו מחובר היה בגופו ונשמתו לצלילים ונמלא העולם בצלילים נוגים חודרים דקים רכים הבוקעים כל המחיצות, ונוגעים בנפש כל חי, ומעירים כל רדום, ומלטפים כל מחיצות עבות כי לא התכוון לכלום הנער בנגינתו , ולא עשה בה כלום שימוש, ולא חשב על מעות, כי אם נפרד מעולם,אלא כי התמסר כולו לניגון ולצילילים ולטל תחייה שהגיע, ונתן דרור וביטוי לכיסופין שבציליליו, ולערגה שבנימיו, ונתן לה לצאת, לשירת הגעגועים.
והיתה היא עוצמתית ורכה.חודרת ושקטה.והיתה ממלאת העולם כולו, כי רבתה היא, ושמורה אצלו מזה שנים רבות, ושמר עליה מכל משמר,ולא חשפה לעין כל, והנה יצאה היא מזוככת כולה וכמו סיפרה את סיפרו וניגנה את כאבו ובדידותו וכמיהתו ונמלא האויר כיסופין, וריחפו צלילי הגעגועים.
והנה הרימו אנשים קשיי היום ראשם, וכמו חשבו לשמעו משהו, והיו הצלילים נשמעים רחוקים ומוכרים, והם הניעו ראשם כלא מאמינים, היש משהו המצליח לעוררנו??
והלכו והסתנוורו מהאמת שמשכה אותם,מהכאב שנגע בהם, והיו הולכים ומתקלפים משכבותיהם עד שהיו הצלילים פוגשים את געגועהם שלהם.
ולא צייצה ציפור ולא נעה פרה, רק נמלא האויר בצלילים עורגים וכוספים ומלאי געגועים, והרימו האנשים ראשם אטאט וזקפו את גופם הקמל ומכל העולם נמשכו ובאו לאותה מנגינה ופגשו בגעגועהם הם ובכיסופהם ונתעוררו בהם שוב חלומות ישנים ונעורו לחיים ויצאו מנגינות מתוכם וחברו למנגינת הגעגועים שבכל אותו הזמן לא משה וזעה מתוך ליבו של הנער וכמו היו מנגנים הם שלושתם, הנער, ליבו, וכינורו ונמלא העולם כולו טל תחייה ולבות כולם נפתחו וקרן שמש חדשה הזדרחה על כולם והתמסרו לה לשירת הגעגועים.