היה היתה, לפני שנים רבות, בארץ רחוקה מאד, בין הרים וגבעות משפחה אחת, שחיה לה על הר גבוה ויפה, מבודד מכל איש.
משפחה שמחה היתה היא,ולה הרבה ילדים, שובבים ושמחים,שהיו משחקים עם פירות העצים המלבלבים , ורצים על הגבעות מסביב, וחיו באושר ועושר.
עד שיום אחד.בשעת ליל מאוחרת מאד, כשכבר כולם ישנו להם בשלווה, חדר לבית דב גריזלי ענק ורעב, הוא תפס בשיניו את אחת הילדות וברח איתה מהר מהר, מעבר להרים וגבעות, הרחק מבני אדם,מעבר להרי החושך.
ובבקר כשקמו כולם וראו שהנה חסרה להם ילדתם הקטנה, הנחמדה, נחרדו עד מאד ופצחו בזעקות שבר, "היכן היא ילדתנו???"הם ניסו לחפש אותה, אך לא ההינו לעבור מעבר להרים וגבהות, ומעבר להרי החושך.
ולבנתים הילדה הקטנה בתוך שיני הדב מעולפת למחצה, זבה דם ופצועה לא מרגישה ולא יודעת מה נעשה לה, והנה לאחר מסעו הארוך הגיע הדב לביתו השמור בתוך הנקיק הגדול שעל ההר הגבוה ביותר שבהרי החושך.הוא הניח את הילדה למרגלותיו , שם לצידה שתי כפותיו ושאג שאגה גדולה ורמה עד שהבקיעה רקיעים והתגלגלה לרגלי מורדות ההרים והגבעות ומעבר להרי החושך.
ובבית ההוא, על ההר הגבוה הצטמררה לה המשפחה כולה למשמע השאגה מקפיאת הדם ונעתקה נשימתם במחשבה על הילדה שהיתה.ואיננה.ושתקו, והוזילו דמעה.
ולמרגלותיו של הדב התעוררה הילדה בבעתה נוראית וצרחה צרחה עזה וחדה וקורעת שמים וחדה ונוקבת ומתגלגלת למרגלות ההרים והגבעות.עד הרי החושך.
והיא צרחה וצרחה ולא הפסיקה עד שהדב הטיח כפותו הגדולה השעירה והשורטת בפניה,ונפלה לה מדממת מעולפת .
הדב רכן מעליה רחרח אותה והתכרבל לו בשביעות רצון לצידה.
לאחר כשעה התעוררה לה שוב הילדה מבועתת ועצרה נשימתה לשמע נחירותיו הרמות של הדב, כל גופה כאב, ושתת דם, היא היתה רעבה וצמאה ומעבר להכל היא רצתה להיות בביתה, עם משפחתה.
היא ניסתה להזיז רגל אך הדב כמו הרגיש והיטה ראשו תוך כדי שינה.נשימתה נעתקה,כל גופה כאב והיא היתה על סף ייאוש.
אך נזכרה בבית, בהוריה בוודאי דואגים ככ ולא מפסיקים לחפש אותה וכמו נתמלאה בכוחות מחודשים ואטאט גררה את עצמה הצידה.ונעצרה, וגררה.ונעצרה והנה הגיעה לה שעת הזריחה, והילדה הצליחה להתרחק כבר עד לקצה הסלע הגדול, ואפילו מצאה בו נקיק קטן בגודל שלה, היא נדחקה בו ונחה מהעמל הקשה, וניסתה למחות את עקבות הדם שהותירה. ובדיוק באותו הרגע בו היתה מכונסת לה בפנים ובאותו הרגע בה הופיעה השמש ביופיה ובמלוא הדרה מעל ההרים הגבוהים, וחדרה אף למעבר הרי החושך בדיוק באותו הרגע נתעורר הדב ומילא את האויר בשאגת זעם איומה ונוראה שבקעה רקיעים והתגלגלה לה בעז למרגלות אבנים והרים וגבעות וחדרה ישר ללמעבר חדרי החושך, עד שגם משפחתה של הילדה הרחק אי שם נרעדול להם-מי ההין להרגיז את הדב השחור המפחיד?וכבר לא חשבו על אחותם הקטנה.
והילדה הקטנה רק התכווצה לה יותר ועצרה נשימתה כשהרגישה את הדב בחיפשויו העזים אחריה, ואיפילו ראתה את אפו מרחרח כה קרוב שיכלה לשלוח ידה ולגוע.
היא לא נשמה.והיא ניצלה.הוא המשיך הלאה בנהימות רוטנות מאוכזבות , לחפש לו את הטרף הבא.
וכשעלה שוב השחר יצאה לה הילדה באומץ לב ובתשישות נוראית למסעה הארוך בחזרה הביתה, מעל גבהות והרים , לצד סלעים גדולים, ומעבר להרי החושך.
היא טיפסה וירדה ונפלה, היא ליקטה לה כל מיני פירות עץ שמצאה למאכל כדי שתוכל להמשיך ללכת, מדי פעם היתה מוצאת מעיין קטן נובע ובו היתה מרטיבה ידיה ורוחצת פרצופה העייף והמלוכלך מדרך ארוכה זו, ומשקה את גרונה הצמא.
היא הלכה ורזתה, יופיה נעלם וגופה קיבל שריטות וצלקות כל יום נוסף,היא נפלה וקמה, בכתה והתגעגעה וקיוותה לרגע שבו תפגש עם משפחתה. ולא הפסיקה.אפילו לא ליום אחד.להמשיך וללכת.
עוד יום ועוד יום.עוד חודש עבר ועוד חודש, עונות הגיעו וחלפו להם על פניה, והיא למדה לשרוד בכל מצב, ובכל מזג, ולמול כל חיות השדה, ולמול כל מיני ציידים שהיו לעתים מסתובבים ואורבים לתפוס אותה, ילדה חמקמקה לבדה ביער, כמעט ללא בגדים, ללא נשק.
והנה הריחות החלו משתנים, והקולות הלכו ונעשו מוכרים יותר ויותר, והיא היתה צועדת ומניחה לאפה וליבה לשאת אותה ולהנחותה הדרך הביתה.
עוד יום ועוד יום, והיא כבר מעבר להרי החושך, עומדת גבוה גבוה , מעל הגדר הארוכה והאימתנית,למולה עיניה בית מוכר ואהוב מתנוסס בראש גבעה עטורת פרחים ססגוניים, פרפרים מתעופפים סביב, והיא רואה מרחוק דמויות מקפצות סביב הבית,רצות וקופצות.
והיא עומדת לה שם,ולא זזה,שערה הארוך המקורזל והמלוכלך מתבדר ברוח כל גופה עטור שריטות, כתמים וריחות משונים.בגדיה קרועים ומשוסעים. אך היא הננה. חיה. הגיעה. צלחה לבדה הדרך. היא נושמת נשימה ארוכה בטרם תפרד מהמרחבים הללו, שהיו לה כבית בשנים האחרונות, ובליבה בליל רגשות, האם יכירו אותי??וציפיה מרוגשת לחיבוק של אמה, ולמיטתה שאולי נשמרה לה??
היא זורקת את שק הגב שלה בו נשאה אוצרותיה, כבר לא תצטרך אותה והיא רצה ורצה ורצה ורצה במורד הגבעה,ובמעלה ההר הגבוה, היפה, העטור שלל פרחים עד לפתח הבית.
והיא צועקת אאאממממממממממממממממממממממממממממאאאאאאאאאאאאאא
בקול ששכחה שיש לה, ושוב היא מתרגשת שיש לה קול שלה, והיא יכולה לקרוא, והיא זועקת אמממממממממממממממממממממממממאאאאאאאאאאאאאא וכמו צורחת בתוכו את כל השנים והבדידות והייחול הזה להגיע, אליה לאמא שלה, שעוד רגע תאסוף אותה בחיבוק עוטף ואוהב.
אמממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממאאאא
דלת הבית נפתחת בעוצמה , שלל ילדים בחורים נערים מופיע בפתח בתדהמה, ומבין כולם פוסעת לה דמותה של אימה, בוטחת וחזקה היישר אליה.
מי את ילדה??????????????שואלת היא בקול עבה ותקף,ומה את רוצה ממנו?????
הילדה,נשמתה נעתקת.הזאת אמה???ואולי זו אחרת??היא מתבוננת בה היטב היטב ומזהה כל תו ותו, אמנם נוספו קמטים וצער בעינים אך בוודאי שזו אמה, והנה אחיה,כיצד גדלו והשתנו, אמא?????????????שואלת היא בשקט, הלא תכירני???????????זו אני, ילדתך הקטנה.
והיא מרימה זוג עיניה הגדולות והכואבות היישר לאמא מצפה לשניית הבנה ולחיבוק המיוחל, שהנה, סוף סוף תוכל לנוח בזרעותיה של אמא.והכל יחזור ויהיה בסדר.
לכי מפה!!!!!!!!!!האשה אומרת בגסות ומוסיפה תנועת יד שמסבירה בדיוק למי שלא מבין, מה באת להפריע, ילדה שוטה!!לכי לפני שאקרא לכלבים!!!
א מ א!!!היא קוראת בבהלה, הילדה, אמא!!!זו אני!!!הלא תכירני???את חייבת!!אני ילדתך, לא מתתי!!דב לקח אותי וברחתי, והלכתי שנים רבות עד שהגעתי!!אמא!!הלא תזכרי שהיתה לך ילדה קטנה לפני שנים רבות?? כך היא קוראת בתחנונים ובדמעות שכבר יורדות מעורבבות.
לכי מפה!!האשה אומרת בגסות!!אין לי ילדים כאלו מלוכלכים, ושרוטים ופראיים, היא אומרת וצוחקת לעצמה והילדים מגחכים אחריה, והילדה, עיניה נפערות בחוסר אמון, נשימתה נעצרת, היא מביטה הנה והנה ופונה לאחיה, ואתם, הן לא תכירו אחותכם הקטנה אותה אהבתם ככ??הן לא תזכרו השעות הרבות של משחקינו במורדות הנהר???היא בוכה למולם אך הם מסיטים ראשם ומביטים בשקט לאמם שמתחילה להתרחק ולפסוע חזרה לבית לכי מפה ואם תבואי עוד פעם אחת אשסה בך הכלבים היא אומרת!!!
ורגע לפני שטורקת את הדלת הילדה כמו מתנערת ורצה רצה, נופלת למרגלותיה של אמה ובדמעות שליש, חנוקה בלי יכולת לדבר מגמגת משהו, הצ ל ללק קת אמא, יש לי צלקקת, את מככי ררה, את זוכרת שפצעתי את עצמי כשנפלתי???יש לי פה בצוואר,ובלי לשאול היא קורעת את חצי הצוארון שעוד נותר לה ותוקעת את צווארה השברירי למתחת אפה של אימה.
דממה.
פחד מוות.הילדה לא נושמת.ועדין כבר מריחה את החיבוק. יש לה צלקת,איזה נס.תבורך הילדונת הקטנה שנפלה, יבורכו הכאבים העזים שהיו,הבושות שלעגו לה. יש לה צלקת.יש לה אמא.
ואז, היא רואה זאת, ולא תשכח לעולם, כיצד הסיטה אימה את ראשה מהצלקת, כמו במן החלטה, והילדה רק רצתה לאטום אזניה בפני הצעקה שקלטה באיימה שתגיע- שקר וכזב!!!לכי מכאן ילדה מלוכלכת ולעולם לעולם לעולם אל תחזרי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!האישה צועקת זאת בכעס איום , נכנסת הביתה וטורקת הדלת טריקה חזקה ועוצמתית וקורעת רקיעים, ומתגלגלת למורדות הרים וגבעות, אף למעבר הרי החושך.
ומחוץ לדלת הבית נותרת לה ילדה, כבר לא ככ קטנה. קרועה.שסועה.מלוכלכת ומוזנחת.מונחת לה שם כמו סמרטוט.וכל אחיה עוברים לצידה ונבלעים מהר מהר בבית.לבל ייגעו בה ויתלכלכו.
ולא נותר בה כח, ולא נותר בה מאום.
והליל ירד, וירח חדש עלה, והיא לא רצתה ששוב יבוא דב, והיא לבדה ללא בית.והיא התרוממה לה אטאט והלכה לחפש לה נקיק קטן בו תוכל להתחבא עד יגיע בקר, היא שומעת צלילים של אנשים, שפעם היו שלה, נערים שהיו אחיה וקול שפעם אהבה ככ, ועכשו??
והיא תחבה ראשה בין ברכיה הפצועות ובכתה ובכתה ובכתה ולא גמרה לבכות עד שיצאה נשמתה ומתה.הילדה הגיבורה.