מאת גוון מוריסון (Gwen Morrison)

"תקיפה מינית היא הפגיעה העמוקה ביותר הקיימת", אומרת ד"ר מרגרט פאול, מרצה, יועצת ואחת ממחברות הספר – "האם עלי לוותר על עצמי כדי שתאהב אותי?" "המסר שילדה או נערה מקבלת הוא, שהיא רק אובייקט שמשתמשים בו ואין לה שום ערך כבת אדם. כאשר התוקף הוא אדם שאמור להגן עליה, הבגידה היא עמוקה מאד."

חוויות ייחודיות

עבור נשים שחוו תקיפה מינית, המסע אל האמהות יכול להיות רווי ברגשות סותרים. כל אישה מגיבה בדרכה שלה, ותגובה זו תלויה במגוון רחב של תנאים, כולל הגיל בו בוצעה התקיפה, אופי התקיפה וקיומם של תמיכה וסיוע לאחר התקיפה.

פאול אומרת כי בבגרותן, ניצולות של תקיפה מינית חוות לעיתים קשיים ביצירת קשר עם מבוגרים אחרים, וזאת משום שקשה להן לבטוח באנשים. אולם הקשר שיכול להיווצר בינך לבין הילד שלך הוא עניין שונה לחלוטין.

לדברי פאול, "אמהות שהותקפו בעברן ובוחרות להניק, הן לעיתים קרובות אוהבות מאד ומלאות רוך כלפי ילדיהן. הן שואבות סיפוק רב מיכולתן לטפל בתינוק בדרך השונה לחלוטין מזו שהן זכו לה. נשים שעברו תהליך מסויים של החלמה, מודעות במיוחד לצרכי ילדיהן, והן מאד רוצות להיות עבור ילדיהן אם שונה מזו שהיתה להן."

בארי קון מרקל (Barry Cohn Markell) הוא ד"ר לפסיכולוגיה, המתמחה בטיפול בדיכאון, הפרעות אכילה, טראומות מיניות, נושאים הקשורים למגדר ו/או מיניות ועוד, בפרקטיקה הפרטית שלו באילינוי. הוא מסכים כי לעיתים קרובות, הריון ולידה יכולים לסייע לחלק מהנשים שהותקפו בתהליך ההחלמה שלהן.

"לעיתים קרובות, נשים רואות את הילד כיצירה נפלאה ומתמלאות בתחושה של מימוש עצמי," אומר מארקל. "נראה כי מרבית הנשים מסוגלות לבצע את ההפרדה בין התקיפה וההנקה."

מארקל הבחין כי היחס לחזה משתנה במהלך האמהות וההנקה, והוא עובר מתפיסת החזה כאובייקט מיני לראייתו כאבר מזין."אולם יש מגוון רחב של תגובות וסיבות שונות לשינוי זה," הוא אומר.

על פי מארקל, היחס של האישה לאמהות ולהנקה תלוי בגורמים הבאים:

• הגיל בו הותקפה האישה
• משך התקיפה
• האופי המדוייק של התקיפה
• מיהו התוקף שביצע את התקיפה
• האם ניתן לילדה סיוע לאחר התקיפה
• האם מערך היחסים אחרי התקיפה היה בעל אופי תומך או דוחה
• מה היתה תגובת ההורים באותו הזמן
• האישיות או המזג של הילדה או האישה כאשר בוצעה התקיפה

בקרב נשים אשר לא טיפלו בכל הנושאים הרגשיים הקשורים לתקיפה המינית שעברו, ניסיון להניק יכול להעלות דימויים שליליים ויכול להתפס כפולשני, אומר מארקל.

מריסה סלינג'ר* הותקפה מינית על ידי אביה מאז שהיתה בת 5 ועד שהוצאה מהבית בגיל 16. היא ילדה את ילדה הראשון בגיל .34"במהלך ההריון שלי הייתי מוצפת בפחדים שהילד שלי יותקף," היא אומרת. "אני מאמינה שבתחילה, חוסר היכולת שלי להכנס להריון במשך חמש השנים, נגרם מהקפאון הרגשי שנבע מההתעללות המינית שחוויתי. הצלחתי להרות רק לאחר שטיפלתי בנושאים אלו. אחותי מסרבת ללדת ילדים. היא חשה שזוהי הדרך היחידה עבורה לשבור את מעגל ההתעללות במשפחתנו."

למרות שסלינג'ר אוהבת מאד את בתה ויש לה יחסים מצויינים עימה, היא מודעת מאד לאופן בו אנשים אחרים מגיבים להנקה שלה. "אף פעם לא רציתי שההנקה שלי תתפס כמינית בדרך כלשהי על ידי אנשים אחרים. הדבר מעציב אותי, אבל אני לא יכולה להתמודד עם הלחץ של המבט של אנשים אחרים."

טבעי ונורמלי

ישנן תקופות בהן אמהות שסבלו מתקיפה מינית פשוט אינן יודעות מה טבעי ומה לא בנוגע לחווית ההנקה של תינוקן. "חלק מהנשים חשות פחד, משום שיש להן תחושת הנאה כאשר הן מניקות, והן חושבות שהדבר איננו נורמלי," אומר מארקל. אולם, "הדבר נורמלי לחלוטין עבור נשים."

מארקל מעודד נשים המבולבלות ביחס לרגשותיהן לדבר עם מטפל/ת מומחה/ית. "חשוב לזכור, כי אישה צריכה לחוש בטבעיות ובנוח אם היא מניקה," הוא אומר. "יתכן שהאישה מתקשה להרגיע את עצמה, והרעיון של הנקה יכול להיות הן מקור להנאה והן מקור לבלבול. במקרה החמור ביותר, האם עשויה להתחיל לחוש רגשות שליליים כלפי התינוק, בגלל הדרישות שהוא מציב לה – והדבר קשור, כמובן, לנושאים בלתי פתורים שיש לה סביב התקיפה המינית."

מניסיונו בעבודה עם נשים שעברו תקיפה מינית, מארקל גילה שמרביתן מסוגלות לבצע את ההפרדה בין ההנקה לבין התקיפה המינית, אולם הדבר שכיח יותר בקרב נשים אשר קיבלו סיוע פוסט-טראומטי הולם ותמיכה מתמשכת.

"נשים אשר חוות קושי ביחס להנקה, עשויות אף לחוות קשיים בנושאים אחרים הקשורים למערכות יחסים, ועשויות להתקשות לשאת בעת ובעונה אחת את כפל המשמעות של החזה- הן אבר מיני והן אבר מזין", אומר מארקל. "הדבר עשוי להוביל לקשיים באינטימיות מינית. חיוני הדבר כי הן יפגשו עם מטפל/ת עימו/ה הן חשות בנוח, כדי שיוכלו להבין ולעבד רגשות אלו."

זלמה דוויס* נזכרת בארבע השנים במהלכן הותקפה על ידי שני אבות חורגים. "אפילו לפני שהתפתחתי, הם התעסקו הרבה בחזה שלי," היא מספרת. "שנאתי את הגוף שלי על כך שבגד בי. כתוצאה מכך היו לי בעיות אחרות, רגשיות ומנטליות – למשל, הפרעות שינה, חרדת נטישה ובעיות של אמון והערכה עצמית. אינני יודעת אם הייתי מניקה את ילדי אם הייתי בשנות ה20- המוקדמות שלי, משום שזה היה זמן קשה עבורי. עסקתי אז בעצמי ובזהות העצמית שלי."

דיוויס השיבה לעצמה את תחושת העצמיות שלה לאחר שנה וחצי של טיפול ועבודה עצמית. "הצלחתי להתגבר על רגשות האשם והדחייה שהתעוררו בי, בשעה שחשבתי על תינוק חסר ישע היונק מהחזה שלי," היא מספרת. "היה עלי להתגבר על התפיסה המעוותת שהיתה לי ושהפנמתי דרך ההתעללות, כדי לדעת שהנקת תינוקי היא הבחירה הטבעית, המזינה והבלתי-אנוכית ביותר שאני יכולה לבצע למען הילד שלי – עבורו ועבורי כאחד."

*השמות שונו כדי להגן על פרטיות הנשים.

המאמר תורגם על ידי שרית מאתר זה:
http://breastfeed.com/resources/articles/beyondabuse.htm