השפעות של התעללות מינית בילדות על הריון ולידה

סקירה מאת אילנה סובול, MA, פסיכותרפיסטית קוגניטיבית-התנהגותית

מבוא

מאמר זה מיועד לנשים ששרדו בילדותן ניצול מיני או תקיפה מינית, אשר מעוניינות להתכונן וללמוד לגבי השלכות אפשריות של עברן על חווית ההריון, הלידה והתקופה הראשונה שלאחר הלידה. המידע במאמר מיועד לא רק לאישה עצמה אלא גם לכל אלה שילוו אותה בחוויות אלה, בתקווה שיסייע בידה להדריך את אותם אנשים כך שיוכלו לעמוד לצידה באופן המתאים לה ביותר.

אני מאמינה שיש להיריון, הלידה והכניסה לתפקיד האם ערך רב בתהליך ההחלמה האישי של האישה ששרדה התעללות. שלבים אלה יכולים להוות הזדמנות ליצור משהו חדש וטוב יותר שיש בו אלמנט של תיקון לעבר הכל כך מורכב, שמסוגל להעמיק את הזהות שלה כאישה ואם, לתינוק שיוולד ואולי גם לעצמה.

אני מודעת לכך שכמה מהאיפיונים והסימפטומים המובאים במאמר אולי ירגיזו ויקוממו חלק מהקוראות. לכן חשוב לי להדגיש כאן ובמקומות נוספים לאורך המאמר שלכל אישה יש את דפוס התגובה האינדיבידואלי, הן מבחינת סוג התגובות והן מבחינת העוצמות. כמו כן, יש הבדל בין נשים שעברו תהליך טיפולי בהקשר לפגיעה – לכאלה שעדיין לא החלו אותו או שנמצאות בתחילתו.

הסימפטומים המובאים כאן מנסים להקיף מגוון רחב של דפוסי התמודדות וטיפוסי האישיות כך שלא ייתכן שקיימת אישה אחת שיימצאו אצלה כל הסימפטומים.

הערך של הכרת הסימפטומים והמאפיינים הוא בהבנה של מקור הבעיות השונות ושינוי ראייתן. במקום לראות את הסימפטומים והמאפיינים כפגם או ליקוי אישי, משהו המשפיע על תפיסתה העצמית כאישה וכאם, מתאפשרת ראיה חדשה של הסימפטום כתגובה למה שנעשה בה. מכאן גם התקווה שאותו סימפטום הוא משהו זמני שהיא תוכל להשאיר מאחוריה אחרי שתחליט לעבד את הטראומה שעברה.

הריון וללידה אצל אישה ששרדה טראומה או טראומות מיניות היא עניין לא פשוט. גם אם היא כבר נמצאת במקום אחר, גם אם הזיכרונות כבר בשליטה אחרי עבודה טיפולית אמיצה, מעמד הלידה מפגיש אותה עם טריגרים בעוצמות חדשות. אך כאן מדובר בנשים שכבר רכשו מיומנויות להרגעה עצמית ומכירות את המחוזות הנחבאים בזיכרונן שבהם ביקרו שוב ושוב במהלך הטיפול.

באשר לנשים שעדיין לא עיבדו את הטראומה המינית שעברו, חשוב לקחת בחשבון שלמעמד הלידה יש את היכולת להעלות אל פני השטח זיכרונות שעדיין לא התעוררו. לא תמיד הזיכרונות מגיעים בצורה מודעת, כסיפור המסופר במילים. יש שהם מופיעים רק בצורת תחושות ורגשות קשים, תגובות עוצמתיות שהאישה עצמה אינה מבינה, נוכח הדברים שלהם היא נחשפת במהלך ההריון, הלידה או אחריה.

לעתים גם עצם הכניסה לתפקיד האימהי, כמו מאותת לנפש להיזכר בסכנות העבר כדי להיטיב להגן על התינוק שיוולד.

מהי התעללות מינית בילדות

במאמר זה התתייחסות היא בעיקר לשורדות של התעללות מינית בילדות אך אני מניחה שגם נשים שעברו תקיפה חד פעמית בגיל מבוגר יותר יוכלו להעזר בחלקים ממנו.

לצורך הבהירות, אגדיר תקיפה מינית או ניצול מיני של ילדים כפעילות מינית כפויה שנעשית בקטינים מתחת לגיל 18, על ידי גבר או אישה המבוגרים מהם, שיש לו או לה סמכות או כוח כלשהו על הילדה או הילד המאפשר את הפגיעה בביטחון יחסי שהילד לא ידבר. הדבר יכול להתרחש בתוך המשפחה, בלי קשר לרקע הסוציו-אקונומי שלה או לרמת ההשכלה של הפוגעים. התקיפה יכולה להתבטא באונס מלא, נגיעות מיניות, חשיפת איברים בפני הילד, שיחות בעלות אופי מיני וכד' ראו החוק בישראל בנוגע לעבירות מין.

הסטטיסטיקה מדברת על 1מתוך 4 או 1 מתוך 3. קשה לתת אומדן מדויק של שכיחות מקרי ההתעללות המינית כי מרבית הנפגעות והנפגעים בעבירות מסוג זה לא מדברים, נמצאים באמנזיה (שיכחה) לגבי האירועים או בהכחשה באשר להשפעותיהם או לשם האמיתי שלהם, במיוחד אם הם התרחשו בגיל צעיר.

סוגיות מרכזיות שקשורות בצרכים של שורדות ניצול מיני, בנוגע להריון ולידה

תקיפה מינית והתעללות מינית מלווה בחוויה עזה ומתמשכת של אובדן שליטה, שנובעת מנטילת השליטה מהנפגעת או הנפגע בידי התוקף. עקב כך, סוגית השליטה והצורך הנואש לשמור על שליטה עוברים כחוט השני לאורך חיי שורדי ההתעללות ומתבטאים בתחומים שונים וכמובן, גם בנושא ההיריון, הלידה וגם לאחר מכן.

הרגשה של סכנה ,העדר ביטחון ,העדר אמון בעצמה ובמי שמטפל בה אף הם מרכיבים קבועים. הלידה מערבת את הגוף ולא רק זאת, אלא את אותם אזורים בגוף שהיו קשורים ישירות לפגיעה שעברה. התחושות שמתעוררות, הכאב, התנוחות – לכולם פוטנציאל להעלות בעוצמה רבה את הטראומה מתוך מקומות נשכחים או מוכחשים במוחה של האישה – אל המודעות. תגובות דיסוציאטיביות ופלשבקים – שכיחים מאוד ומשחקים תפקיד קריטי ביחסים עם הצוות המטפל ובחווית הלידה עצמה, טוענת ספינדלר.

להלן כמה תמות שרלוונטיות לנשים שעברו טראומה מינית, שיכולות להתבטא בזמן הלידה, בהסתמך על כתביה של סימקין (2004). תמות אלה מופיעות לדעתי אצל כל  אישה בעוצמה זו או אחרת, אך אצל מי שנוסף לה המטען של זיכרונות קשים מן העבר, העוצמה חזקה יותר שטוב אם תתקבל בהבנה והגמישות הראויים:

  1. תמות של שליטה ואובדן שליטה – צורך להפגין שליטה ושליטה עצמית (בכל הנוגע לצעקות בזמן הלידה, מאבקים,  התנגדות);  קושי עם כבילה (הרגשה של מילכוד, של היותה קשורה, אולי כתוצאה מחיבור למכשירים או ריתוק למיטה כחלק מההליכים המופעלים בשגרת חדר הלידה); שליטה במה שנעשה בה ובהחלטות הצוות הרפואי (הצורך לדעת, להחליט בעצמה);
  2. תגובות קשות לכאב, פציעה, נזק לגוף, פלישה – דברים המהווים חלק לעתים  מתהליך הלידה, נושאים מטענים מהעבר הטראומטי שלה.
  3. תלות בבן הזוג, בדמות המטפלת, בדולה – כהגנה במצב שאותו היא חווה כמסוכן,  בשל הזיכרונות הרגשיים ממצב הפגיעה שעולים.
  4. חוסר אמון בדמויות סמכות ובזרים – שכן אלו אולי המאפיינים של אותם אנשים  שפגעו בה בעבר.
  5. חוויה של בושה ושל היותה נשפטת בגלל דימוי הגוף שלה, ההתנהגות שלה, החולשה  שלה, ההפרשות או "הבלגן" שהיא לכאורה גורמת – אולי מתוך כך שאלה מזכירים דברים שהורגלה להסתיר ומחברים אותה לבושה הישנה שהיא נושאת בתוכה מאז הפגיעה שעברה או מקושי כללי עם גופה וכל מה שקשור אליו.
  6. חשיפה – מכורך מציאות היותה מטופלת, היא חשופה להליכים שבהם אנשים מסתכלים עליה, בודקים וממששים את גופה, גם מבפנים. זוהי חוויה שמתקשרת לאותה חוויה של פלישה והעדר גבולות פיזיים שמוכרים ממצב הפגיעה.

כדי לתת ממד אותנטי לדברים, מביאה ספינדלר במאמרה כמה עדויות של נשים, שורדות פגיעה מינית שסיפרו את הדברים הבאים על חווית הלידה שלהן:

"הלידה התקדמה כל כך מהר עד שהתחלתי להרגיש שאני מאבדת שליטה ונבהלתי, התינוק  הכאיב לי מאוד… הגוף שלי החל לדחוף. הכאב הפך להיות כל כך חזק עד שמצאתי את עצמי יוצאת מתוך הגוף… ראשי היה מלא תמונות של האונס שעברתי כשהייתי בת שנתיים..".

"שנאתי לדחוף וזה אכזב אותי קצת, כי קיוויתי שזה יהיה שלב קל יותר. קשה לי להתמודד עם כל דבר שהגוף שלי עושה שאין לי שליטה עליו, כמו לדחוף החוצה את התינוק, להקיא, המחזור וכו'".

"כמה שפחות מתעסקים איתי במהלך הלידה, יותר טוב. בכל פעם שאני מרגישה שהשליטה נלקחת ממני ומועברת לידי מישהו מהצוות הרפואי, זה מחזיר אותי לאימה ולחוסר האונים שחוויתי במהלך ההתעללות".

מאידך, יש נשים שמאפשרות לאחרים לקחת שליטה עליהן גם בניגוד לרצונן, בשל קושי להציב גבולות ולהילחם על מה שהן צריכות ומה שטוב להן, מיומנות שיש לעבוד קשה כדי לרכוש חזרה אם היא דוכאה במהלך הילדות על ידי סביבה מתעללת:

"מצאתי את עצמי במערכת יחסים מתעללת מבחינה רגשית עם הרופא שהיה נוכח בלידה. למרות שהוא גרם לי להרגיש בגובה חצי מטר בכל פעם שדיברתי איתו, מצאתי את עצמי שוכרת את שירותיו בלידת הבית שלי".

ההרגשה שאין שום מקום בטוח מלווה נשים רבות במהלך הלידה. תחושה עזה של סכנה יכולה לעמוד מאחורי התגובה של עזיבת הגוף (תופעה דיסוציאטיבית שנועדה להגן מפני הצפה רגשית ואימה בלתי נסבלת) שהוזכרה על ידי מספר נשים, אשר מוכרת משורדי טראומות מסוגים שונים, לא רק טראומות מיניות:

"הרגשתי כאילו אני צופה בכל התהליך מחוץ לגוף שלי, מהתקרה, משמאל".

"כשהגיעו הצירים, איבדתי את עצמי. פשוט דחפתי וצעקתי שכואב לי, קראתי לאמא שלי… הלכתי לאיזה מקום אחר בתוך ראשי. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל פשוט לא יכולתי להתמודד עם זה, הרגשתי כל כך עייפה מזה שנוגעים בי כל הזמן".

נגיעות מצד הצוות המטפל יכולות לעורר פלשבקים של הזיכרונות הטראומטיים וכך להציב חיץ בין האישה לבין הצוות המטפל.

ישנו הקושי המוכר כמעט לכל שורדת של פגיעה מינית, עם בדיקות וגינאליות. יש נשים החומקות מבדיקות כאלה לאורך כמעט כל חייהן. אולם הלידה וההיריון מכריחות אותן להיענות לבדיקות כאלה מפעם לפעם והחוויה לא פשוטה:

"אם לא יכולתי לסבול בדיקות וגינאליות במהלך הבדיקה הראשונה שלי בתחילת  ההיריון, איך אוכל בכלל ללדת?"

הלידה היא מצב שבו אישה נוכחת בחוכמתו של הגוף, ביכולת שלו לעשות את התהליך הטבעי, הקדום הזה שמקשר את הנשים באשר הן נשים לאורך ההיסטוריה. אישה שעברה פגיעה מינית נתקלת לעתים בקושי בדיוק בנקודה זו, של ביטחון בגופה, במסרים ובאיתותים שלו:

"לא בטחתי בגוף שלי, לא הייתי מוכנה לבטוח בו, לא נתתי לעצמי לדחוף בלי  האישור של המיילדת"

תחושת הסכנה עקב התעוררות הזיכרונות והתקדמות הלידה

השיבושים בלידה מופיעים לרוב בשלב הראשון שלה, בגלל התגברות הכאב, הפחד והמתח המעוררים תגובות פיזיולוגיות של הישרדות (Tallman, 1998 & Hering).

חלק מהחוויות המתוארות לעיל מבטאות את מה שנקרא חוויה מחדש של הטראומה (reenactment) של ההתעללות המינית או האונס. חוויה מחדש זו מופיעה בין אם האישה מודעת למקור שלה ובין אם לא. התגובה יכולה להופיע גם אם האישה לא זוכרת באופן מודע את מה שעברה. אך הרגשות, התגובות ברמת התנהגות, יהיו כאילו היא זוכרת: גם זיכרונות רגשיים וגופניים הם זיכרונות לכל דבר ותקפותם אף עולה על הזיכרונות הדקלטרטיביים (הבנויים כסיפור על רצף של זמן).

ספינדלר טוענת שלתגובות הנ"ל יש השפעות על התקדמות הלידה. פלשבקים משרים הרגשת חוסר ביטחון וסכנה, שכן הם מעוררים את הזיכרונות הרגשיים של הטראומה. אכן, בעת התעוררות הזיכרונות הטראומטיים נכנסים לפעולה מרכזים מוחיים האחראיים לפירוש מצב מסוים כמסוכן או בטוח. עליית הזיכרונות מעוררת את מערכת העצבים האוטונמית ויוצרת תגובות הישרדות שגורמות לאישה להרגיש ולנהוג כאילו היא במצב של סכנה ממשית.

כאן שורש הבעיה – בלידה יש צורך בהרגשת ביטחון, בין אם מדובר באדם או בבעל חיים. הרגשת הסכנה מפעילה רצף של תגובות אוטומטיות, השייכות למה שקרוי תגובות ההישרדות – בריחה, לחימה או קיפאון שמופיעות נוכח סכנה הן בעולם בעלי החיים והן אצל בני אדם באופן בלתי רצוני. כאורגניזם שתכליתו לשרוד, לתגובות ההישרדות קדימות על לתגובות השייכות ללידה. משום כך יכולה הלידה להיעצר או להאט, עד שניתן יהיה להרגיע את היולדת די הצורך ולהחזיר אותה להווה מבחינת החוויה שלה ומבחינת אופי תפקוד מערכת העצבים שלה.

ספינדלר טוענת שאחרי השלב הראשון, כשהאישה נכנסת לשלב המעבר (transition), שכיחה הופעת פלשבקים ודיסוציאציה: היולדת כמו בורחת למקום אחר ויכולה לסרב לדחוף או לא להיות מסוגלת לשתף פעולה על בקשות המיילדת. אפשרית אף הפסקת התקדמות הפתיחה ונסיגה לשלבים הקודמים של הפתיחה. במצב זה מומלץ לנסוך ביטחון על האישה ולשמור איתה על קשר עין רציף על מנת לגייס מתוכה את מרב כוחה (Courtois, 1992 & Courtois, Riley). חשוב לאשר את רגשותיה והביטויים הפיזיים שמופיעים, כמו צעקות, סגירת הרגליים או סירוב לקבל מגע (Simkin, 1992). נראה לי שהבנה של מקור התגובות הללו יוצרת את ההקשר שהופך אותן למשהו בעל משמעות והגיון. מתוך הבנה זו אפשר לגייס את האמפתיה ויכולת להיות עם היולדת שורדת הטראומה בצורה מקבלת ולא שופטת.

המלצות לצוות המטפל באישה שורדת פגיעה מינית במהלך ההריון והלידה

הצעד הראשון הוא להניח בצד את כל ההכללות, גם כאלה שיכולות להיווצר בעקבות קריאה של מאמר זה. כל אישה מגיבה אחרת מבחינת מהות התגובות ועוצמת התגובות. האמצעי החשוב ביותר הוא הנכונות להיות אנושיים וקשובים לחוויה של כל אישה ולראות בה אדם, פרט המגיב בדרכו הייחודית לחוויות ששום אדם לא אמור להתמודד עמן, שנכפו עליו בניגוד לרצונו ולעתים בגיל כה צעיר.

ספינדלר ממליצה לפתח קשר טוב עם האישה ההרה כבר בתחילת ההיריון ולשאול לגבי היסטוריה אפשרית של טראומה מינית, על מנת להיערך בהתאם מבעוד מועד.

יש ערך בלפתח ראיה חדשה של מצבים שגרתיים שבהם מתפקד הצוות הרפואי אל מול היולדת. בטבלה הבאה מציגה סימקין, (1994) כמה כלים בעזרתם יכולים אנשי הצוות המטפל לבחון מחדש בדרך אמפתית מרכיבים שונים במציאות בה הורגלו לעבוד, דרך עיניה וחוויתה של שורדת הבאה אליהם לקבל עזרה.

 

פערי הכוח בין אנשי הצוות הרפואי למטופלת
מתוך Penny Simkin and Phyllis Klaus, 2004

אנשי הצוות הרפואי האישה ההרה או היולדת
פיזי במצב עמידה שוכבת
לבושים בלבוש רשמי ומכובד (חלוק לבן) ערומה למחצה, לובשת חלוק של בית החולים
חזקים חלשה
חופשיים ללכת ולחזור מרותקת לחדרה או למיטתה, מחוברת לצינורות ומכשירים
עושים דברים מכאיבים וכאלה הגורמים מתח לאישה נכנעת
אינטלקטואלי בעלי ידע  יש לה פחות ידע או אין בכלל
חומחים לא מומחית
משתמשים בז'רגון רפואי לא מבינה את הז'רגון הרפואי
דנים בסיכונים, ביתרונות, ברווחים ובעניינים "מדעיים" באופן לא אישי מגיבה באמצעות רגשות לא "מדעיים" אלא אישיים ובדאגה
ברשותם כלים (מכשירים, בדיקות) תלויה בהסברים שיינתנו לה על ידי הצוות המטפל
רגשי לא חווים כאב חווה כאב
לא נמצאים בסכנה פיזית מרגישה סכנה
נמצאים בשליטה נמצאת במצוקה, מפחדת
נשארים מאורגנים ומסודרים נמצאת במצב שבו המעטפת הציבורית שלה (איפור, בגדים, תסרוקת) נלקחו ממנה.
עצמאיים תלויה ופגיעה

 

 

המלצות נוספות לצוות הרפואי –

  • לא להיכנס למרחב בו נמצאת היולדת או הזוג ללא רשות.
  • לתת הסברים במהלך הבדיקות השונות.
  • לתת ליולדת לדעת שוב ושוב, שהיא רשאית להפסיק את הבדיקה בכל עת. הבדיקה  תימשך כשהיא תגיד שהיא מוכנה ומרגישה שוב בטוחה (Holtz, 1994).
  • ספינדלר מדגישה את החשיבות של הפניית תשומת הלב לרמזים לא מילוליים מצד  היולדת, כמו נוקשות בגוף, עוויתות בפנים או התנהגות שאינה תואמת את המצב,  כמו צחוק או התכנסות.
  • כשמופיע פלשבק במהלך הבדיקה או השיחה, חשוב לאשר אותם מילולית בין אם האישה  מדברת עליו ובין אם לא (Frye, 1998).

 

השפעות אפשריות של התעללות מינית בילדות על הלידה
מתוך Penny Simkin and Phyllis Klaus, 2004

סימנים לתשומת לבו של הצוות הטפל באישה היולדת שהופעתם ללא הסברים פיזיים או פסיכולוגיים ברורים אחרים יכולה להצביע על קיומה של היסטוריית התעללות מינית בילדות.

הערה: שום אדם אינו מפגין את כל הסימפטומים הנ"ל. כמו כן, גם אם אדם מפגין אחד או כמה מהסימפטומים הבאים, אין הוא בהכרח שורד של התעללות מינית.

 

הריון לידה התקופה שלאחר לידה (Post-partum)

השפעות הקשורות במיניות

פחד מלהיקרע לגזרים במהלך הלידה ופחד מפני נזק לצמיתות פחד מפני אנשי צוות ממין זכר (או נקבה) דחייה מההנקה בגלל הקונוטציה המינית שלה
חוויה של בדיקות וגינאליות ותחושה של מכשירים מסוימים כאונס כאבים גדולים מהרגיל באזור האגן
בעיה להתפשט, סוגיות של צניעות וביישנות אי תפקוד מיני
זיכרונות גופניים של הטראומה מתעוררים בשלבים של מעבר הילוד בתעלת הלידה חשש מלגעת באברי המין של התינוק

השפעות הקשורות לבעיות פיזיות ורפואיות

סימפטומי הריון מוגזמים רגשות של חילול בעקבות פרוצדורות רפואיות כמו episiotomy, קריעה בעקבות לידה, ניתוח קיסרי תשישות וחסך בשינה
דחייה אל מול השינויים הגופניים שמתרחשים במהלך הריון (כי הם מהווים סימנים של מיניות) לידה מאוחרת שמאלצת שימוש במזרזי לידה העדר תיאבון
הפלות חוזרות  הקאה בזמן הלידה עייפות קיצונית
Hyperemesis gravidarum אובדן היכולת לשתף פעולה בזמן הלידה (התארכות הלידה, אילוץ לבצע ניתוח קיסרי)  בעיות בהתפתחות אצל התינוק
לחץ דם גבוהה שנובע מההיריון כאב ומתח ברמות גבוהות מהרגיל תקופת התאוששות ממושכת
בעיות פוריות כאבי בטן אצל הילוד
סיכון של לידה מוקדמת כשל בהנקה

השפעות הקשורות לבעיות פסיכו-חברתיות

רצון לבצע הפלה סוגיות של שליטה, כמו שליטה במהלך הלידה, שליטה עצמית השלכה של תכונות של מבוגרים – אל התינוק
מערכת יחסים מתוחה עם האב/בן הזוג מאבקים עם אנשי הצוות הרפואי קושי בהיתקשרות לתינוק
תפיסה של העובר כטפיל או פולש פאסיביות וכניעה, "פציינטית טובה ונוחה" סינדרום הילד השברירי (vulnerable child syndrome)
פחד מפני תלות בדמות המטפלת חוויות של נטישה ובידוד תפיסת הילד כתוקף
פחד מלאבד שליטה ומלהיות תלויה תלות בבן הזוג, בדולה, בדמות מטפלת אחרת פחדים או רצון לפגוע או להזניח את התינוק
 רגשות כאילו נכשלה בלידה קושי בהתקשרות לתינוק
העדר שיתוף פעולה עם הצוות הרפואי בשעת בקשה לדחוף בלידה או להיכנס לתנוחה כלשהי כעס על הצוות המטפל
פחד מלהישאר לבד
בקצנה של בעיות במערכת היחסים עם בן הזוג
דימוי עצמי כאם לא כשירה
בעיות עם הסבים של התינוק

השפעות הקשורות לבעיות השייכות לתחום הנפשי

העדפות לגבי מין של התינוק ושל הדמות המטפלת עליית זיכרונות גופניים של ההתעללות ומצוקה עזה התעוררות מחדש של הסימפטומים של PTSD
חלומות וסיוטים אמביוולנטיות בנוגע לשיכוך כאבים, ניתוח קיסרי אכזבה מחווית הלידה
פחדים מפני בדיקות וגינאליות ובדיקות פולשניות אחרות פחד מפני הליכים פולשניים דיכאון וחרדה שאחרי הלידה
דיכאון סימנים של עוררות יתר סימפטומים פסיכוטיים
חרדה תגובה טראומטית ללידה
היזכרות בהתעללות שהתרחשה בילדות תגובת פאניקה בלידה
פחד לא להיות אמא טובה פחד או דחיה מדם והפרשות הקשורות ללידה
פחד מהכאבים של הלידה פחד מהלא נודע, חווית סכנה

האם לעודד את האישה לספר את סיפור הפגיעה?

במהלך ראיונות ושיחות ההיכרות בין האישה שורדת הטראומה העומדת ללדת לבין הדולה/המיילדת יש חשיבות בבירור רגיש ועדין אם יש בעברה תקיפה מינית מסוג כלשהו או התנסות מינית חריגה. במעמד זה עולה השאלה, איזו רמת פירוט דרושה.

במידה והאישה עצמה לא מרגישה צורך לספר את סיפורה, סימקין לא רואה הכרח בכך שאישה שעברה התעללות מינית תספר לדולה או למי מהצוות הרפואי את כל סיפור ההתעללות שעברה. די בכך שהיא תיידע בכלליות לגבי דבר קיומה. אני נוטה להסכים איתה בנקודה זו. הזמנה לחשיפה של סיפור ההתעללות יכולה להיות לא במקומה ולהעמיד בפני הצוות המטפל אתגרים שאין הוא מיומן להתמודד עמם.

אולם אם האישה עצמה רוצה לספר את הסיפור, לתגובה של מי שיקשיבו לה יש חשיבות רבה. סימקין מזהירה לא להפגין את התגובות הבאות אל מול גילוי הלב של האישה:

  • זעזוע או גועל;
  • התעניינות יתרה בפרטי הפגיעה מתוך סקרנות גרידא;
  • הזדהות יתר;
  • רחמים (מרבית שורדי ההתעללות לא מעוניינים ברחמים);
  • כעס וזעם;
  • הפחתה מערך חומרת הפגיעה או השלכותיה;
  • חוסר אמון;
  • האשמה;
  • התעלמות ממה שלפני רגע נאמר ושינוי נושא;

מה כן כדאי להגיד או לעשות?

  • להפגין אכפתיות רגועה;
  • להכיר באופן מילולי בקושי שלה לספר על הדברים ולפרגן על כך שלמרות הכל סיפרה;
  • לחזק את השליטה שהראתה תוך תהליך החשיפה של סיפור ההתעללות המינית שעברה;
  • לציין את הרגשות שעולים;

בנוסף, יש כאן הזדמנות להעריך את מצבה הנפשי של האישה שעה שהיא עומדת אל מול הזיכרונות.

בהקשר זה, ממליצה Burian (1995) לבסס מבעוד מועד אווירה של פתיחות ואפשרות מבחינת הדולה או המיילדת, לקחת את הזמן הנחוץ להקשיב. היא מזהירה מפני ביטויים מזויפים של אינטימיות באמצעות קול מרגיע שכן זה עלול לעורר זיכרונות של התנהגות התוקף בשעת הפגיעה. מעל לכל, היא מדגישה את החשיבות של מתן כבוד לרגשותיה של האישה.

מה עושים בשעת חירום?

עם כל ההכנות והידע, ההבנה שהיולדת היא שורדת התעללות מינית מגיעה לעתים רק בחדר הלידה, במהלך הלידה עצמה. חוסר האונים וחוסר ההבנה של הצוות אל מול התגובות שלה יכולות להביא טעויות קריטיות בקבלת ההחלטות באותו זמן לגבי המשך הלידה והיחס אל היולדת.

סימקין (2004) מציעה כמה דברים שאפשר לנסות להגיד (או להשתדל לא להגיד) על מנת להקל על היולדת בשעת מצוקה:

כשאישה חווה היזכרות בחוויות הפגיעה בשעת הלידה, בעת שהתינוק מתקדם בתעלת  הלידה, אפשר לעזור לה לבחון את ההבדלים: בלידה הכאב עוזב את הגוף, בעוד שבאונס הוא פולש וחודר לגוף.

אפשר לכוון אותה לראות בתינוק בן ברית שלה בתהליך ההחלמה שלה מהטראומה המינית – הוא עוזר לה להוציא את הכאב החוצה והרחק ממנה. אפשר להזמין אותה לפגוש את הכאב ולדחוף אותו החוצה יחד עם התינוק.

מאידך, סימקין מפנה את תשומת לב המיילדת להשפעה האפשרית של מילים שמשמשות אותה באופן רגיל בשעת לידה אך יכולות להשפיע בצורה בעייתית מאוד על היולדת, שכן הן נאמרו לה על ידי התוקף או התוקפנים בשעת הפגיעה:

  • תירגעי, היכנעי, תזרמי עם זה, תרפי;
  • אם תרפי, זה לא יכאב לך כל כך;
  • תסמכי על הגוף שלך;
  • תעשי מה שהגוף שלך אומר לך לעשות;
  • תתכוונני אל הגוף שלך;

התמודדות עם רגשות קשים שמופיעים בזמן הלידה

ראשית, חשוב להסביר ולהזכיר שכאשר ההתעללות התרחשה בפועל, בתקופת הילדות, התגובות שגויסו כנגד המצב הקשה והמכאיב היו תגובות האופייניות לילד – להילחם חזרה, להירגע בכוח, להתנתק (מה שנקרא דיסוציאציה). היא קוראת לתהליך זה של הבנת אותו חלק באני שלנו שעדיין מרגיש, חושב ומתנהג כמו הילד שהיה אז, בשעת איום וסכנה understanding one's child self- . בנוסף להבנת החלק הילדי באישיות, מדובר בבחינה מחדש של תגובות מסוימות, ההופכות לבעייתיות כשמדובר במבוגר.

האתגר הוא לעשות את האבחנה בין תגובות ילדיות לבין תגובות המשרתות את הצורך הבוגר של האישה לשמור על רוגע וקור רוח ולהמשיך לתקשר בצורה יעילה עם הסביבה.

התהליך של לקיחת שליטה על התגובות הילדיות מחייב ללמוד לזהות אותן ברגע שהן מופיעות. לאחר מכן, חשוב להפריד אותן מנסיבות חייה היום, כאישה בוגרת, חזקה, בעלת משאבים רבים ויעילים לאין שיעור מאלו שהיו ברשותה בעבר, כשהיתה ילדה הלכודה בתוך מערכת יחסים מתעללת. השלב האחרון הוא החלפה של אותן התנהגויות, בהתנהגויות יעילות, שהיא כאדם מבוגר היתה מעדיפה.

סימקין מזכירה כמה סימנים לכך שרגשות ישנים מתחילים להתעורר, שעל המטפלים באישה לשים לב אליהם:

  • כשאישה אומרת משהו כמו "אני לא יודעת למה אני תמיד בוכה (מתרגזת, מתפרקת),  כש.] ..יש לי בדיקה וגינאלית, לוקחים לי דם מהווריד וכו'[". סביר להניח שאותם דברים שמוזכרים מהווים טריגר לזיכרונות הטראומטיים, גם אם הם לא נמצאים עדיין במודעות.
  • אמירות כמו "זה תמיד קורה לי" ביחס למשהו הקשור למתרחש בחדר הלידה
  • המשפט "אי אפשר לסמוך על אף אחד" הנזרק לחלל החדר
  • "אני לא יכולה לסבול ש…" מסמן שאולי נעשה משהו שמעורר רגשות מן העבר.

ישנן שיטות שונות להחזיר את האדם להווה, כשהעבר "בא לבקר" והרגשות הקשים מציפים בדמותם של טריגרים ופלשבקים שתוקפים בשעת הלידה.

סוג אחד של שיטות עוזרות לקרקע ולעגן בהווה:

  • חפץ שלוקחים בתיק או לובשים שיש בכוחו לעזור לשוב ולהרגיש האדם שהיא היום.
  • התרכזות במה שהגוף עושה או חש (להרגיש את התחושות והתנועות של ההליכה,  הישיבה, השכיבה במיטה)
  • לשים לב לחפצים שנמצאים סביבה
  • לקרוא להם בשמם
  • לשים לב לצבעים סביבה, לצורות, למטרות שיש לחפצים ולהגיד אותם בקול
  • להתרכז בדבר אחד בסביבה – תמונה, פנים, פרח
  • לקחת נשימה עמוקה ולשחרר בנשיפה את הרגשות הכואבים והמתח

שיטות נוספות נועדו להכיל את הרגשות הקשים. שיטות אלה משתמשות בדמיון על מנת להסיר, להפחית ולהניח בצד את המצוקה כשהיא מתעוררת לפתע, עד לזמן בו מתאים לאישה ששרדה טראומה להתמודד איתם. למשל:

  • לשרבט או לרשום במילים את הרגשות הקשים ולהניח אותם בתוך "סל" דמיוני שבו  ישמרו בינתיים.
  • לקחת את הילדה הפגועה שבתוכה למקום בטוח שתראה בדמיונה.
  • לדמיין רדיו ולהנמיך דרך כפתור הווליום את עוצמת הרגשות.

אפשר להציע כל אחת מהשיטות ולתת לאישה לבחור את מה שמתאים לה ועובד בשבילה.

בשעת התקף פאניקה

הסימפטומים הפיזיים המפחידים של התקף הפאניקה נובעים בין השאר מאופן הנשימה של האדם – נשימות מהירות שגורמות למה שקרוי היפרוונטילציה, היא אובדן האיזון בין חמצן לדו תחמוצת הפחמן בדם והיווצרות עודף חמצן בדם.

הכניסה לתוך התקף מתחילה עקב פרשנות מוטעית של איתותים גופניים כדבר מה המבשר סכנה ואובדן שליטה. הוא יכול להיות תלוי בטריגר חיצוני אך לא בהכרח. בעקבות הפרשנות המאיימת, עולה גל של אימה שבעקבותיו משתנה הנשימה לנשימה השטחית שתוארה לעיל ובעקבותיה סדרה של תגובות פיזיות המעצימות את התקף הפאניקה.

על מנת להרגיע את התגובות הפיזיולוגיות שיביאו גם לרגיעה נפשית, עושים פעולות פשוטות כדי לווסת את הנשימה, להפחית את כמות החמצן ולסלק את הסימפטומים של התקף הפאניקה. ערך מוסף חשוב של שיטה זו הוא בכך שהיא נותנת בידי האישה את השליטה על התחושות המפחידות שהיא חשה:

  • להחזיק את הנשימה אחרי שאיפה, למשך 5 שניות (או כמה שנוח), שוב ושוב.
  • לשאוף כמות רגילה של אוויר פנימה, אבל להאריך את הנשיפה עד כמה שניתן, באופן  שעדיין מרגיש נוח.

כדי לקחת שליטה בתסמינים הנפשיים:

  • לזהות את הסימנים המוקדמים והמחשבות השגויות שיוצרות את התקף החרדה (הולך לקרות אסון, אני עומדת להתעלף, אף פעם לא אצליח ללדת…)
  • לדבר אל עצמה – זהו רק התקף פאניקה; אף אחד לא מת מהתקף פאניקה; אני מקבלת מספיק חמצן; אני יודעת מה לעשות כדי להרגיע את עצמי;
  • להגיד "עצרו!" למחשבות המפחידות;

במידה ודברים השתבשו – לידות טראומטיות

גם ללא טראומה קודמת, אחוז קטן מהנשים (6-8%) מראות תסמינים של תסמונת הדחק הפוסט טראומטית (PTSD) בתקופה המיידית לאחר הלידה. תסמונת זו מופיעה אצל חלק משורדי טראומות מכל הסוגים. ביטוייה יכולים להיות מחשבות פולשניות הקשורות בלידה, הימנעות מדברים הקשורים ללידה, עוררות יתר (עצבנות, נבהלת בקלות, קושי להירגע ולנוח).

בין המשתנים הקשורים להתפתחות של תסמיני PTSD אצל נשים אחרי לידה הם: חוויה של האישה של תמיכה בלתי מספקת מצד בן הזוג והצוות המטפל, דפוסים של האשמה, תפיסה של אובדן שליטה במהלך הלידה, טראומות קודמות, בעיות נפשיות קודמות ונטייה תכונתית לפתח טראומה (Czarnocka & Slade, 2000).

עם זאת מציינות Czarnocka & Slade שישנן שפע של הזדמנויות למנוע את הופעת הטראומה שאחרי הלידה באמצעות נקיטת סגנון התייחסות וטיפול ביולדת שמגבירים את תפיסת השליטה והתמיכה אצלה.

בהקשר זה ממליצה גם סימקין על כמה דברים שהמיילדת, הדולה או דמויות אחרות בצוות הטיפולי יכולים לעשות:

מייד אחרי הלידה – להתעניין בשלומה; לשבח אותה על כמה דברים מרשימים ואמיצים שהיא עשתה במהלך הלידה. רצוי להיות ספציפית וכנה.

בפגישות המעקב – לאפשר לה לספר את סיפור הלידה. שעה שהאישה מספרת, ממליצה סימקין להקשיב, להשהות את התגובות לשלב מאוחר יותר. תוך כדי כך, חשוב לציין בזיכרון נושאים קריטיים, כמו חלקים שחסרים בסיפור שלה ממה שהתרחש בחדר הלידה, שאלות שלא נענו, רגשות לגבי טיפול לקוי כמו כעס, אשמה, בושה וכד'.

בשלב הבא, אפשר לבקש בעדינות להרחיב או להסביר יותר על אותם נושאים.

היא ממליצה להקשיב ולאפשר לאישה להעלות שאלות וטענות לגבי הטיפול בה במהלך הלידה, בלי לאשש או לסתור את טענותיה ובלי להיכנס למגננה; לא פחות חשוב הוא להבין מה היתה רוצה שיהיה שונה; לא לשכוח לתת תוקף ולציין את אותם דברים בהם היא תפקדה היטב בלידה.

עוד דרכים להפחית את המצוקה בעקבות לידה קשה:

  • לכתוב את סיפור הלידה
  • להשתמש בסוגי יצירה שונים, כדי לתת ביטוי לסיפור הלידה – אומנות פלסטית,  עבודת גוף, ריקוד, תנועה…
  • לכתוב מכתבים שלא יישלחו לאנשים שהיו מעורבים בלידה ולבטא בהם בחופשיות את  כל מגוון הרגשות.
  • לדמיין שיחות עם אותם אנשים

סימקין מזהירה לא להשתיק ולהפנות עורף לאישה שעברה לידה קשה או כזאת שהתעוררו בה רגשות קשים מנשוא אלא להקשיב ולאסוף מפיה את הפרטים על חוויתה, להעריך את רמת המצוקה שלה. היא ממליצה לעזור לאישה לראות את הקשר, במידה וקיים כזה, בין מצוקתה בשעת הלידה – לבין עברה וזאת בלי להנחות ולספק תשובות, אלא על ידי שאלה כמו "האם זה מזכיר לך מצב דומה מהעבר". יש להקפיד לעשות זאת באופן שלא יצור רושם כאילו מנסים להתנער מאחריות אלא כדי לכוון אותה להסתכל על הדרכים בהם עברה השפיע על הלידה ועל בתחומים אחרים בחייה, תוך שמשאירים בידיה את הבחירה מה לעשות לגבי זה.

כדי לא לשחזר את החוויה של הלידה הקשה גם בלידות שבאות אחריה, רצוי, גם באיחור (כשפוגשים אישה בפעם הראשונה בלידה הבאה אחרי הלידה הקשה), לעשות את הצעדים שפורטו קודם, כדי להביא לידי עיבוד מסוים של חווית הלידה הקודמת.

סימקין מדגישה שחשוב לזהות מה בדיוק האישה היתה רוצה שיהיה שונה הפעם – לפעמים המשאלה היא שהלידה הבאה תהיה ההפך הגמור מהלידה הקשה שהיתה לה קודם, למשל:

  • לידה וגינאלית לעומת ניתוח קיסרי
  • לידה טבעית לעומת אפידורל
  • לידה בבית לעומת לידת בית חולים
  • שימוש בזירוז או לידה בקצב הטבעי שלה

מספר דברים נוספים שכדאי לעשות:

  • להבהיר את ההעדפות והקדימויות;
  • להזכיר את המגבלות ולדון באופציות הזמינות במסגרת אותן מיגבלות;
  • לזהות את הטריגרים – מהסוג שנגרם על ידי הצוות המטפל וכאלה שנובעים מתוך מצב  הלידה המעלה זיכרונות טראומטיים; חשוב להדגיש שקיומם של טריגרים לא מהווה עדות לכך שמשהו לא בסדר אצל האישה. הם שם, חשוב לתת עליהם את הדעת כדי להקל עד כמה שניתן ולתת בידיה מקסימום שליטה על המצב.
  • לעודד את האישה לקיים שיחה כנה עם הרופא או המיילדת, תוך שימוש במסרים הכוללים את המילה "אני" ומפרטים את צרכיה ורגשותיה.
  • בניית תוכנית לידה.

הזדמנות לתיקון

היחס של הצוות הרפואי כלפי אישה ששרדה התעללות מינית בילדות, יכול לעשות את כל ההבדל בין לידה שנחווית כטראומה חוזרת לבין חוויה מעצימה, שתגביר את ההערכה העצמית והביטחון העצמי שלה. גם נוכח עלייה של זיכרונות הקשורים להתעללות, זיכרונות גופניים ופלשבקים, יחס מכבד ואנושי מצד הצוות יכול להפוך את הלידה למשהו המשתלב עם תהליך ההחלמה, במקום משהו המשחזר את הטראומה.

סימקין מעודדת את המיילדת, הדולה, מדריכת קורסי הכנה ללידה או האחות בחדר הלידה, להיות ערניות לרגשותיה של האישה ולהתעניין בהם בכל הזדמנות במהלך תקופת ההיריון. היא ממליצה לחזור ולשאול איך אפשר לעזור לה ולהקל עליה שכן לפעמים הזמנה ישירה נחוצה ביותר. כמו כן, היא ממליצה לכל אשת מקצוע לנהוג על פי הכובע שאותו היא חובשת ובמידה והיא מרגישה שיש צורך בכך, להפנות ולהמליץ על אנשי מקצוע מתאימים המומחים לתחום.

ישנן מיומנויות שהאישה שורדת הטראומה יכולה ללמוד במהלך ההיריון שיתנו בידיה כלים להרגיע את עצמה ולשלוט בתגובותיה, לפחות במידה מסוימת, במהלך הלידה. חשוב להמליץ לה להצטייד במיומנויות כאלה, על פי צרכיה הייחודיים. שעת הלידה היא שלב מאוחר להתחיל לטפל ולמנוע בעיות טוענת ספינדלר. רצוי מאוד להתחיל בכך הרבה קודם. היא מציינת ניסיונות מוצלחים של קבוצות תמיכה לאורך ההיריון שבתוכן יכלו הנשים לשתף זו את זו בחוויות שלהן, הפחדים והרגשות שאופייניות לשורדות התעללות מינית בילדות לגבי היריון והלידה הקריבה. שילה קיצנג'ר המליצה על הקמת רשת רחבה של נשים, שיוכלו למצוא זו את זו בשעת מצוקה בגישה של "אישה לאישה", שתאורגן על ידי המיילדות והמדריכות הכנה ללידה.

אני רואה ברשת האינטרנט תשתית מעולה ליצירת רשת תמיכה שכזאת, שבתוכה יוכלו נשים שמתמודדות עם עבר כואב – לשתף, להיעזר ולעזור זו לזו באווירה דיסקרטית שהרשת מאפשרת.

לסיום הייתי רוצה להביע תקווה שהידע יגיע למקומות הנכונים ויאפשר לנשים רבות לחוות את הלידה כאירוע חשוב ומשמעותי בחייהן. לידה אינה נעימה או קלה, אך יש בה פוטנציאל להרגיש חיבור למשהו גדול יותר, לעוצמות הטמונות בגוף הנשי שנרמסו ונפסלו בשעת הפגיעה המינית. לכן אני רואה בלידה מעמד של החזרת עטרה ליושנה עבור אישה ששורדת התעללות מינית או תקיפה מינית. אני רואה בלידה מעין חניכה אל נשיות אחרת – חזקה, אימהית, חכמה ועמוקה. מרגע זה היא הופכת לאם, הן עבור ילדה שזה עתה נולד ולא פחות מכך, עבור עצמה, עבור אותה ילדה פגועה שהיא נושאת בתוכה כבר שנים רבות.

אם את שורדת התעללות מינית בילדות או תקיפה מינית בגיל מאוחר  יותר ותרצי לשתף בסיפור הלידה שלך, את מוזמנת להשתתף בסקר שורדות יולדות.

ביבליוגרפיה

Simkin P. (1992). Overcoming the legacy of sexual abuse: The role of caregivers and childbirth educators. Birth 19(4): 224-225

Simkin, P. & Klaus, P. (2004). When Survivors Give Birth: Understanding and Healing the Effects of Early Sexual Abuse on Childbearing. http://www.pennysimkin.com/Pennyproducts%20international.htm

Simkin, P. (1994). Effect of childhood sexual trauma on the childbearing woman: Memories that really matter. Childbirth Instructor Magazine, Winter, pp. 20-23, 39.

Spindler, R. Childhood Sexual Abuse and Its Effects On Childbirth http://www.gentlebirth.org/archives/abusepaper.html

Tallman N. & Hering C. (1998). "Child abuse and its effects on birth." Midwifery Today.45: 19-21.

 

 

 

 


השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.