תמצית מאת רות וינטר של חוברת: Tanja Stojadinovic: For the First Time Somebody Wants to Hear, June 2003, Women's Health Statewide, North Adelaide SA 5006

הקדמה:

החוברת מכילה דוח שפרסם Women's Health Statewide (להלן:WHS ) , באוסטרליה. WHS הוא שירות בריאות פמיניסטי לנשים השייך לשירותי הבריאות של מדינת דרום אוסטרליה. שירות זה יוזם פרוייקטים של מחקר בנושאים הקשורים לבריאות האישה ומפרסם את מסקנותיו והמלצותיו ליישום. "לראשונה מישהו רוצה לשמוע" מדווח על מחקר שיזם השירות על ההשפעות של התעללות מינית בילדות על החוויות של הריון, לידה ואמהות כפי שאלה נחוו על ידי נשים שורדות במפגש עם שירותי הבריאות, עם מסקנות והמלצות פעולה.

באוסטרליה מעריכים שאישה אחת מכל 3 וגבר אחד מכל 6 עברו התעללות מינית בילדות. התעללות מינית בילדות מוגדרת ככל פעילות מינית של מבוגר עם קטין (ילד או מתבגר) כשהקטין מהווה עבור המבוגר אובייקט כדי להפיק בעזרתו סיפוק מיני. המעשה מוגדר כהתעללות, כי הקטין אינו כשיר עדיין להביע הסכמה או אי הסכמה למעשה כי אינו יודע את ההשלכות שיש למעשים על עתידו.

נמצא גם שרוב ההתעללות המינית בילדים/ות מתבצעת על-ידי מתבגרים או מבוגרים מסביבתה הקרובה של הילדה, רובם הטרוסקסואלים המקיימים יחסים רגילים עם בת-זוג בוגרת. רק מיעוט ההתעללויות מתרחש על ידי זרים. יש כאן אפוא בגידה באמון ושימוש לרעה בכוח.

ממצאים קודמים מצביעים על כך שהתעללות מינית בילדות משפיעה על יחסה של האישה הבוגרת אל המטפלים שלה ויוצרת מתח ביניהם, בלי שאף אחד מהצדדים יוכל להצביע על הסיבה למתח הזה. בעת ההריון, הלידה והתחלת האמהות, עלולה בעייתיות זו להחמיר והתוצאה היא שנשים רבות נמנעות מלהיבדק בכלל או שהן סובלות בשקט סבל מיותר ואילם בעת הבדיקות. החוקרת בדקה השערה שקיים קשר בין הדרך שבה מוצעים שירותי הבריאות, ריבוי המטפלים ואופי הבדיקות הספציפיות ובין הרגשות קשות שמתעוררות באישה שורדת התעללות מינית בילדות, כגון שהיא אינה יותר מכל אבר נפרד שלה, או שהיא מנוצלת שוב הפעם ועוד. המודעות להשפעה זו של ההתעללות המינית בילדות על יחסה של האישה השורדת לתהליכי הטיפול הנהוגים בעת ההריון, הלידה והאמהות יכולה לעזור הן למטפלים והן לנשים שנפגעו מהתעללות מינית בילדות.

הרקע לפרוייקט:

הפרוייקט "לראשונה מישהו רוצה לשמוע" הוא תולדה של פרוייקט מחקר קודם, "ועדיין אין זו הבושה שלי", ([1] Holden, 2002), שעסק במורכבות של היחסים בין נשים הנמצאות בתהליכי הריון ולידה שעברו התעללות מינית בילדותן ובין צוות המטפלים בהן. נמצא שההריון, תהליך הלידה והלידה עצמה מעמידים נשים אלה במצב פגיע, הן פיסית והן רגשית, והם עלולים להיות טראומטיים להן. תחושות הכאב העז באזור הגניטלי, חוסר האונים, חוסר השליטה בגוף והבדיקות הפולשניות מצד רופאים ומיילדות עלולים להחזיר את נשים אלה לחוויות ילדות טראומטיות. הפרוייקט המליץ על יצירת פורום של מטפלים מדיסציפלינות שונות, לשם טיפול בנפגעות התעללות מינית בילדות. הוא המליץ ששיתוף הפעולה יהיה מבוסס על אמון הדדי, כבוד הדדי, כיבוד הגבולות של כל מטפל, ופתיחות לשם הזרמת מידע. כשניגשו ליישם את ההמלצה הזאת התברר שיש צורך בגוף ידע בסיסי בנושא, וזה מה שהוליד את פרוייקט "לראשונה מישהו רוצה לשמוע", שבו הוחלט לאסוף עובדות נוספות בשטח.

הנבדקים, המתודולוגיה, התהליך:

1. נבדקה ספרות קיימת בנושא – מזווית ראייה פמיניסטית.
2. נערכו התייעצות עם אנשי מקצוע מדיסציפלינות שונות במרפאות ובתי חולים ליולדות. בהתחלה התמקד המחקר באנשי מקצועות טיפוליים שהיו בקשר ישיר עם הנשים השורדות בעת ההריון, הלידה והתחלת האמהות, אבל בהדרגה הורחב חוג המרואיינים ונכללו בו גם עובדים סוציאליים, פיסיותרפיסטים, עובדים קהילתיים, ומטפלים אחרים שהתברר שיש לפעולותיהם השלכות על שלומה של השורדת בתהליכי ההריון והלידה.

הידע מאנשי המקצוע נאסף בדרכי מחקר איכותיות וכמותיות: השתתפות בישיבות צוות, שיחות אישיות ושאלונים. (מתודולוגיה זו נבחרה, מלבד לשם איסוף מידע, גם מתוך מחשבה שהנבדקים האלה ירכשו בדרך זו מידע נוסף על הנושא ויפנימו שניתן לשנות את המצב הקיים.)

3. ראיונות ושאלונים עם נשים שורדות התעללות מינית בילדות ושיחות קבוצתיות אתן, לפי בחירתה של כל אישה. השאלות שנשאלו הנשים היו על חוויותיהן בהריון, הלידה והתחלת האמהות, ודעתן על השפעות ההתעללות על התהליכים האלה. הן לא נשאלו על ההתעללות עצמה והוקדשה תשומת לב מיוחדת לתחום גבולות לראיונות האלה. אחרי הראיונות או מילוי השאלונים נערך אתן ראיון נוסף, מתוך דאגה לשלומן. רוב הנשים שהשתתפו במחקר היו נשים מקומיות שבעבר השתתפו בקבוצות תמיכה לשורדות.

סקירת הספרות

סקירת הספרות המחקרית הקיימת בנושא מן השנים האחרונות מצביעה על כך שורדות ניצול מיני בילדות מוצאות עצמן בעת ההריון, הלידה והאמהות, נתונות שוב הפעם למצב של פגיעות ותלות לנוכח מעשים שנעשים בגופן לא ביוזמתן, כמו בעת הניצול. במחקרה של ווסטרלונד (1992) [2] נמצא ש60%- מהנשים השורדות חוות את הלידה כחזרה על ההתעללות המינית. קיצינגר (1997) [3] מצאה שמהלכי המעקב והטיפול בעת ההריון והלידה העלו ליותר ממחצית המרואיינות שלה את זכר הניצול שחוו בילדות. טיידי (1996) [4] תיארה כיצד נשים שהדחיקו פרטים מן החוויות הטראומטיות שחוו בילדות נזכרות באירועים הטראומטיים בעת צירי הלידה ובלידה עצמה – מצבים שיכולים להיות טראומטיים כשלעצמם וגם מחקים את הטראומה המקורית. היות שקיימת האפשרות שנשים שחוו ניצול מיני בילדות עלולות לא לזכור את הטראומה או לחלופין עלולות להסתיר את הזיכרון ולא למסור מראש מידע כזה למטפלים, מציעה קיצינגר למטפלים "להיות פתוחים לאפשרות שכל אישה שהם מטפלים בה עלולה להתגלות כשורדת ניצול מיני בילדות".

לא תמיד ניתן לזהות אישה כשורדת ניצול מיני בילדות:

קיים ויכוח בספרות אם ניתן לזהות נשים שורדות ואיך ניתן לזהות אותן. יש טוענים שהזיהוי חשוב כדי שיהיה ניתן להעניק לאישה זו יחס רגיש ומתחשב אבל מנגד יש דעה שתשאול מסוג זה הוא פולשני ומעורר חרדות ולכן יש לוותר על כל תהליך של זיהוי. חוקרות אחרות הצביעו על כך שבניגוד להנחה שנשים שעברו ניצול מיני בילדות יתנהגו באופן דומה לא נמצא עד כה פרופיל המאפיין את כל הנשים השורדות ששרדו ניצול מיני בילדות, ולכן, וגם משום שלפי ההערכה (באוסטרליה) כל אישה שלישית עברה ניצול מיני בילדות, אין מקום להתוויית טיפול ייחודי בנשים שורדות, אלא ראוי להתמקד בגישה כללית המומלצת בטיפול בכלל הנשים בעת הריון, לידה ותחילת אמהות.

גינקולוגיה והריון:

חוסר אונים הוא מצב שבו נשים אינן יכולות לשפוט אם ומתי לבקש עזרה, ומחקרים שונים העלו, שהטיפול הגינקולוגי ובדיקות ההריון הפולשניות מחזירות נשים שורדות למצב שבו הן מרגישות שנעשים בתוך גופן מעשים, בעוד הן חסרות אונים. נמצא גם שהנוהג של רופאים רבים לעשות דסקסואליזציה של מצב הבדיקה הרפואית על-ידי הימנעות ממגע-עין והתמקדות באזור אבר המין הנבדק בלבד מגבירים את הקושי. עקרונית מסכימים כל החוקרים/ות שיש לעשות את כל האפשר כדי שהאישה תרגיש בשליטה כלשהי על המצב בעת הבדיקה, וצעד חשוב לשם כך הוא שהרופא/מטפל יסביר לאישה מראש מה הוא הולך לעשות, כמה זמן זה יארך ומה יקרה בעת הבדיקה. אחת החוקרות (מאייר,1995 ) [5] מעירה שרצוי שהמטפל ידבר מפורשות על האופי המקצועי של הבדיקה, ויסביר שההערות וההוראות שלו (למשל, שתזוז בעת הבדיקה) הן לצורך הבדיקה. האמון של הנבדקת במטפל גובר אם המטפל מתחשב בתגובותיה של האישה בעת הבדיקה, אם הוא מסביר לה שהיא יכולה לעצור את הבדיקה במילה "די" או באיתות בידה. יש מי שממליצים לאפשר לאישה ליידע את הרופא טרם הבדיקה על הגבולות שלה. בעזרת התייחסות אמפתית לאישה, ועם הבנה שהיא מתמודדת עם מצב  שקשה לה, ניתן להתחשב בדרישותיהן של רוב הנשים לעניין הבדיקות והלידה.

הלידה:

החוקרים Bergstrom, Roberts, Skillman, and Seidel (1992) [6] צילמו בווידאו לידות אחדות ומצאו שהרופאים המיילדים, בלי שהם מודעים לכך, מתנהגים במהלך היילוד כאילו הם מנהלים טקס שבו הכוח בידיהם. חוקרים אחרים מצאו שבתקשורת המילולית והלא מילולית שבין הרופאים והיולדות, הנשים ממלאות תפקיד פסיבי לגמרי, "מאפשרות את הבדיקות", בעוד שהרופאים משתמשים במילים מעורפלות ("נראה אם הכל בסדר שם", ולא "אני הולך לבדוק את צואר הרחם"), או באיתותים לא מילוליים, כגון חבישת כפפת הגומי, כדי להודיע שתתבצע בדיקה. כשהרופאים שואלים שאלות או מבקשים רשות לבדיקה, הם לעתים קרובות ממשיכים בבדיקה בלי לחכות לתשובות או להסכמתה המוצהרת של האישה לבדיקה. נמצא גם שמתבצעות הרבה בדיקות שיעילותן ונחיצותן מוטלות בספק. החוקרים ממליצים לרופאים להמעיט במספר הבדיקות, ולהפוך את יחסי הכוח שבין היולדת לרופא על ידי כך שהרופא יצהיר לפני הנבדקת במפורש מה בדיוק הוא בודק ויחכה לקבלת הסכמתה המילולית של הנבדקת.

בעת צירי הלידה ובלידה נשים שורדות ניצול מיני בילדות עלולות לסבול מהבזקי זיכרון, להגיב בהתנתקות רגשית, להתנהג כאילו חייהן בסכנה, לנסות לשלוט על כל פרט בתהליך, או לבטא רגשות עזים במיוחד. חשוב שהרופאים /מיילדים יידעו מה לעשות במקרים האלה. לשם החזרת האישה לתהליך הלידה המתרחשת ממליצים חוקרים לעודד אותה ליצור מגע עין ולהקשיב לקולו של המיילד. טיידי (שם) מעירה שחשוב שהמיילד יימנע מהתייחסות אל היולדת כאל ילדה ושימוש במילים כאילו הוא מדבר אל ילדה קטנה (כמו "הכל יהיה בסדר, חמודה") אלא שיתייחס אל האישה כמו אל אדם בוגר המתמודד עם מצב מסוים ושיגיד לה זאת. חוקרים אחרים, המתייחסים לחששות של הנשים לאובדן השליטה על גופן, ממליצים להדגיש לאישה שהגוף שלה בסדר ו"עובד בשבילה", שהוא מתפקד, ושהכאב או אובדן הצורה הוא טבעי במצב הזה. קיצינגר מעירה שההריון והלידה יכולים להיות תקופות של מהפך לטובה בהתייחסות של האישה אל גופה, אם היא מרגישה שהוא פועל וחזק ויצירתי. קלהון ( 1992) [7] מספקת הוראות מעשיות למיילדות איך להתייחס לנשים בעת לידה.

הפרעה פוסט-טראומטית ולידה:

נמצא שלידה היא אירוע שבעקבותיו יש ומתפרצת הפרעה פוסט-טראומטית PTSD, ושגורמים מאיצים לטראומה הם לידה בניתוח קיסרי, לידת מלחציים, לידה בואקום, כאבים עזים אחר הלידה וסכנת חיים חמורה לעובר. נמצא גם שהדחק שהרגישו נשים גבר ככל שעלה מספר הבדיקות הפולשניות שעברו. היות והדחק מתקשר להפרעה פוסט טראומטית, הומלץ גם כאן על גישה אמפתית של המטפלים ועל מיעוט בבדיקות פולשניות.

התחלת אמהות ואמהות:

התחלת האמהות והאמהות הן תקופות קשות לנשים שורדות התעללות בילדות, כי הן נזכרות בילדותן וחוששות שלא יצליחו להגן על הילדים שלהן. נמצא שהמגדר של התינוק הוא משתנה חשוב, כי בעוד שילדה מעוררת באם החדשה פחד שמא לא תגן עליה, ילד עלול לעורר בה דחייה מגופו. לעתים חוששות נשים שהן תגוננה על התינוק יותר מדי או שתתעללנה בו/ה מינית.

ההנקה:

נמצא שאמהות שורדות מתקשות לעתים להיניק, אם מחמת ההרגשה שהתינוק לא רוצה לינוק, אם עקב רתיעה שלהן ממגע העור בעור, ואם מחמת הקונוטציה המינית שיש לשדיים בחברה שלנו. פרסקוט (2002) [8] ממליצה למדריכות הנקה להימנע מלגעת בשדי האישה המיניקה, ואם היא חייבת לנגוע בשד – להיות רגישה ולהסביר מראש מה היא עומדת לעשות. פרסקוט גם מציעה למטפלים השונים לכבד את רצונה של אישה שמסרבת להיניק, גם אם פיסית היא מסוגלת לכך. חוקרים שונים מצאו שהניצול המיני בילדות משפיע על אמהות גם בהמשך הזמן. ההשפעה יכולה להתבטא בהגנת-יתר על הילד או בקושי לסמוך על בן הזוג כהורה ראוי.

סיכום סקר הספרות:

אם כי אין מחקרים על התועלת ששירותי הבריאות עשויים להפיק מיחס מתחשב ומכבד לנשים, המסקנה המתבקשת מהמחקר הקיים היא, שרצוי ששירותי הבריאות לנשים יישמו גישה אמפתית, מתחשבת ומכבדת לכל הנשים שנמצאות בתהליכי הריון, לידה או אמהות ויעודדו את המטפלים השונים לקחת אחריות על התנהגותם. גישה זו תהיה גישה של הסברים לכל פעולה שמתבצעת בגופה של האישה, קבלת הסכמתה, והימנעות מבדיקות פולשניות שאינן נחוצות ממש. יש אמונה בכך שלידה מוצלחת ואמהות מוצלחת המעניקות לנשים הרגשה שהן יכולות לשלוט בגופן ובחייהן יכולות להוות תהליכים תרפויטיים.

ממצאי המחקר:

רוב המטפלים שהשתתפו במחקר היו נשים. רובן דיווחו שהן היו מודעות לנושא של ניצול מיני בילדות אבל רובן לא דיברו על הנושא במפורש. חלקן דיווחו, שהמחקר סיפק להן את ההזדמנות הראשונה לבטא את הנושא ולדבר עליו. כמקור הידע המוקדם הנפוץ ביותר על הנושא צוין "ניסיון קודם תוך עבודה", ולאחריו השתלמויות, ו"ההיגיון הבריא".

המטפלות ציינו בשאלונים שהצגת הנושא עזרה להן להבין יותר טוב את הנושא ועזרה להן לשפר את הטיפול בנשים. עלה גם הצורך במידע נוסף, בהנחיות ברורות וכלליות לטיפול, ובמידע על משאבים של שירותי הבריאות לשם הפניות לטיפול נוסף.

בשיחות עם נשים שורדות עלו הנושאים האלה:

אבדן שליטה: התחושה שהאישה איבדה את גופה, שהוא נמצא בידי אחרים. תחושה זו הייתה חזקה בעת בדיקות פולשניות. כדרך להימנע מתחושה זו ביטאו נשים רבות צורך לקבל מידע מוקדם על בדיקות ותהליכם שעליהן לעבור גם אם אין להן הרבה אפשרות לבחור. עצם ההרגשה שהבחירה בידן, עוזרת להתמודד עם תחושת אובדן השליטה.

עליית זכרונות/הבזקי זיכרון: הזיכרון עלול לעלות ברגעים לא צפויים ולהציף. אישה מחתלת תינוקת בת 3 ולפתע נזכרת וחושבת שהיא לא הייתה תמימה כמו בתה, או אישה שמתחילה להקיא כאשר היא רוחצת את התינוק שלה באמבטיה ואחר כך נזכרת שהיא נוצלה מינית, וכדומה.

השימוש בנתק כמנגנון הגנתי: נשים התנתקו במגופן בעת ההריון, הלידה והאמהות, כמנגנון הגנתי. כגון אישה שהתעלמה מהעובדה שהיא בהריון עד לחודש השישי, או אישה שהשתמשה בנתק מגופה בעת הלידה וכדומה.

לידה טראומטית: מספר לידות גדול היה טראומטי ואחרי הלידה הייתה השתקה של הטראומה שבחוויה. הנשים דיברו על הצורך להתייחסות, והצורך שתהיה להן האפשרות לנקוט החלטות.

דיכאון אחר לידה: חלק של הנשים חוו דיכאון אחר לידה, או דיכאון בתוך השנתיים הראשונות לאמהות. רוב הנשים לא זיהו את הלידה או הילד כגורם לדיכאון – להיפך, לעתים הרגישו שבזכות הילד הן יצאו מהדיכאון. לעומת זאת הן זיהו את העבר שלהן כגורם מכביד בשלבים אלה של חייהן.

פחד מהליכים רפואיים פולשניים: נשים חוו עצמן כילדות, או מושפלות וכדומה בעת ואחרי בדיקות פולשניות ודיווחו לעתים כי התקשו לתפקד כאמהות אחרי בדיקות אלה..

מודעות מוגברת לצורך לדאוג לבטחונו של התינוק: שורדות גילוי עריות סיפרו על מודעות מוגברת שלהן לדאוג לכך שהתינוק שלהן יהיה בידים בטוחות וילמד לדווח על ניסיון לפגוע בו. המחברת מציינת שיש נטייה לעשות פתולוגיזציה של התנהגות זו ולכנות אותה "ערנות יתר" או "דאגת יתר", וטוענת שהשימוש במונח "מודעות מוגברת לצורך של התינוק לבטחון" מאפשר התייחסות מכבדת יותר לדאגה המוגברת של אישה שנוצלה בילדותה לבטחונו של הילד שלה.

האתגר שבנגיעה: חלק מהנשים השורדות פוחדות לנגוע באברים האינטימיים של הילדים שלהן, מפחד שהדבר ייחשב לפגיעה, או מפחד לפגוע בילדים מינית. חלקן מתעודדות ומתחזקות אם מזכירים להן שהכוונה היא שנושאת את הפגיעה ולא עצם הנגיעה.

התקשרות: קשיים בהתקשרות לא זוהו כייחודיים לשורדות. היו נשים שהתקשרו לתינוקות שלהן ללא בעיות, ואחרות הרגישו שהן לא מספיק טובות לילד, עלולות להזיק לו, ונשים שחוו לידה טראומטית סבלו לעתים מהבזקים של תהליך הלידה.

הנקה: מתברר שניצול מיני בילדות אינו מוביל ישירות לקשיים בהנקה, הייתה חלוקה שווה בערך בין נשים שהתקשו להניק ובין נשים שהרגישו שההנקה טובה להן וטובה לתינוק. אלה שהתקשו להניק נזכרו בניצול, במציצת הפטמות שלהן וכדומה. מתברר שלחץ על האם להניק עלול להזיק להתקשרות של האם לילדה, ושגישה אוהדת ומכבדת לבחירתה של האישה מקלה על ההתקשרות של האם לילדה.

הצבת גבולות בריאים: חלק מהנשים דיווחו על הצורך שלהן לבדוק עם עצמן מדי פעם איפה להציב את הגבול לעצמן לראות את ילדיהן ערומים, וגם מתי להפסיק להראות את גופן לילד הגדל.

המגדר של הילד: הנשים ביטאו לבטים שונים הקשורים במגדר של הילד שלהן. היו נשים שדאגו איך לגדל ילד זכר לגבר שאינו פוגע מינית, נשים אחרות פחדו מהבן ככל שהוא גדל, ואחרות שמחו שיש להן ילד ולא ילדה כי הסיכוי שהוא ייפגע מינית קלוש יותר. ועוד.

כעס: היו נשים שהעלו את הנושא של הכעס שמדי פעם חשו כלפי הילד-הבן שלהן. חלקן קישרו זאת לניצול שעברו על ידי גבר.

השפעת ניצולה המיני של האם בילדותה על ילדיה: נשים רבות חששו מהאפשרות שהניצול המיני שהן עברו יחלחל בלא משים וישפיע על ילדיהן. היו נשים שדיווחו על השפעות כאלה, על ערעור היחסים שלהן עם ילדיהן הבוגרים, ועל ניסיונות לדבר על העבר וללבן אותו. חלק מהנשים הרגישו צורך לספר לילדיהן על עברן כדי ליצור אווירה נקיה בלי שקרים וטיוחים, ניגוד לאווירה בה הן גדלו, ואחרות הרגישו שאינן מוכנות עדיין לדבר על כך עם הילדים. אחרות הרגישו שאינן מסוגלות להתקרב לילד שלהן כי אינן טובות מספיק בשבילו.

בחירות בעניין הריון ואמהות: היו נשים שלא היו להן ילדים, שביקשו להשתתף במחקר כי הרגישו שהן יכולות לתרום לו, וזאת כי הבחירות שהן עשו להרות או לא להרות, להיות אמהות או לא להיות אמהות, היו קשורות לניצול המיני שעברו בילדותן. חלקן החליטו לא להיות הורים כי גופן נפגם וכדומה.

על השאלה, איך א/נשי המקצועות הטיפוליים יכולים לעזור להן, ניתנו התשובות כדלקמן:

רוב הנשים הרגישו שיחס מתנשא של אנשי הטיפול מחזיר אותן למצב של הניצול. רובן ככולן תמכו ברעיון של מתן מידע נוסף והכשרה לא/נשי המקצועות הטיפוליים. הן חשבו שחשוב שהמיילדות ידעו יותר על הניצול כדי שתהיינה מתחשבות יותר בבדיקות והיילוד, תדענה איך להיות רגישות לאפשרות של הופעת הבזקי זיכרון, ושתדענה להראות רגישות ואמפתיה. לדעתן חשוב שהמטפלות ידעו שחשוב שהן תעשינה את הבחירות בעניינים הנוגעים לגופן, כמו הנקה – ולא ילחצו עליהן להיניק את התינוק על חשבון ההתקשרות שלהן עם התינוק. וכן שחשוב שא/נשי המקצועות הטיפוליים יידעו איזה שירותים קיימים לנשים שעברו ניצול מיני ויוכלו להפנות אותן לשירותים המתאימים. רוב הנשים גם הרגישו שתוכלנה לקבל את התמיכה שהן זקוקות לה דווקא ממטפלת אישה, ושהנוכחות של אישה נוספת שתומכת בהן יכולה לעזור להן.

מידע: הנחקרות הרגישו שמידע בעניין מה שצפוי להן במהלך ההריון, הלידה, והאמהות היו עוזרים להן. מידע זה הן הרגישו שהן יכולות לקבל דרך עלונים, ספרים, מאמרים, סמינרים, או בשעורי בי"ס תיכון.

סיכום

מן המחקר עולה שלא עצם הכאבים של הלידה טראומטיים אלא ההתערבויות – הנחוצות והלא נחוצות, והטיפול הלא מספק. בדיקות רפואיות הדורשות נגיעות על-ידי אדם במעמד של כוח מהווים גורם-הדק לתסמונת פוסט טראומטית. המסקנה המתבקשת היא שיש למעט ככל האפשר בהתערבויות פולשניות.

החוקרת ממליצה על אימוץ מודל של פרקטיקה ידידותית לאם, כפי שמתואר ב[9] 1966 CIMS-. היוזמה הידידותית לאם מכירה בכך שהיישום הלא הכרחי של טכנולוגיה ופרוצדורות שבשגרה כנגד נשים בהליכי לידה גורע מהאמונה ביכולתן של הנשים לשלוט על תהליך הלידה שהן עוברות והוא מזיק לנשים.

הנתונים מהמחקר תומכים בממצאים של "עדיין אין זו הבושה שלי" שלפיה המטפלים מזהים צורך להנחיות של פעולה, למידע ולגישה למקורות של הפנייה כדי לענות על הצרכים של הנשים השורדות. מהנתונים גם עולה שידע שיש למטפל מסוים על נושא אינו מיתרגם לכדי שינוי שיטת העבודה שלו ולאומץ ולביטחון העצמי שלו ליישם את הידוע לו במקום העבודה, וכן, שהידע של עובד על נושא אינו בהכרח משנה את המבנים של מקום עבודה שמעכבים את היישום של עבודה בדרך ידידותית לאם. לשם כך, ולשם הגשת שירותי בריאות ידידותיים לאישה, נחוצים הן השתלמות לעובדים והן התאמות של מקום העבודה (שירותי הבריאות).

בזמן המחקר נפגשו החוקרים בספרות ובהערות רבות על שירותי בריאות אחרים שאנשים מקבלים, כגון טיפול שיניים, אולטרה-סאונד ועוד, ונראה שהמחקר יכול לתרום למחקרים שמומלץ לעשותם גם בתחומים אלה.

חלק מהמלצות המחקר (אלה הרלוונטיים לנו):

1. בתי החולים יפתחו מדיניות שתאפשר לנשים לבחור את המגדר של המטפל שלהן,  וכשאין זה אפשרי, לאפשר ליולדת לבחור באדם תומך שישהה לצדה במשך  הבדיקות או ההליכים.
2. בתי החולים ינקטו גישה "ידידותית לאם" בטיפול שלהם בנשים במשך ההריון,  הלידה והתחלת האמהות.
3. פיתוח של סטנדרטים של דרכי עבודה עם שורדות בוגרות של התעללות מינית  בילדות בזמן ההריון, הלידה והתחלת האמהות.
4. פיתוח של משאבי הבריאות המקצועיים הבאים:
   • ערכת מידע ומשאבים לאנשי מקצועות בתחומי הבריאות שתחזק ותשלים את החומר  שמסופק בישיבות ההשתלמויות.
   • ספרון לאנשי המקצוע בתחום הבריאות שיתמקד בדרכים מועילות לעבודה עם שורדות  במשך ההריון, הלידה והתחלת האמהות.

מודולת השתלמות המתמקדת ספציפית בהתעללות מינית בילדות בהקשר של הריון, לידה  ואמהות, שתוכל להשתלב בהכשרה הבסיסית שניתנת בנושא התעללות מינית בילדות.

5. לפתח עלון לנשים שורדות המספק מידע מועיל ייחודי לעתות של הריון, לידה ואמהות.
6. להקציב משאבים לפיתוח ותחזוק מאגר מידע של שירותים ומטפלים המשרתים שורדות בוגרות.
7. להתחיל במחקר מתוקצב עם שורדות בוגרות שיתמקד על החוויות שלהם בטיפולי  שיניים, אולטרסאונד ותהליכים רפואיים פולשניים אחרים שאינם בהכרח קשורים בהריון ולידה.
8. להקציב משאבים לפיתוח קבוצות תמיכה מתאימות לשורדות בעת הריון, לידה ואמהות.
9. לממן את הנגישות של שירותי יעוץ לנשים שורדות.
10. ליזום ולתאם עבודה משותפת עם ייצוג לכל הגורמים הרלוונטיים כדי ליישם  תוכנית זו.

 

ביבליוגרפיה

[1] Holden, T., 2002, "It's Still Not My Shame Report", Women's Health Statewide, Australia

[2] Westerlund, E., 1992, Women's Sexuality After Childhood Incest, W.W. Norton, NY

[3] Kitzinger, J., 1997, "Sexual Violence and Midwifery Practice", in Challenges in Midwifery, Eds. I. Kargar @ S. Hunt, Macmillan, London, pp. 87-98

[4] Tidy, H., 1996, "Care for Survivors of Childhood Sexual Abuse", Modern Midwife, July, 17-19

[5] Mayer, L., 1995, "The Severely Abused Woman in Obstetric and Gynaecologic Care: Guidelines for Recognition and Management", Journal of Reproductive Medicine, Vol. 40, No. 1, pp. 13-18

[6] Bergstrom, L., Roberts, J., Skillman, L. & Seidel, J., 1992, "'You'll Feel Me Touching You Sweetie', Vaginal Examination During the Second Stage of Labour", Birth, Vo. 19, No. 1, pp. 10-18

[7] Calhoun, A., 1992, Sexual Abuse and Its Impact on the Childbearing Year: A Tough Subject with no Easy Answers", IJCE, Vol. 7, No. 3, pp 33-34

[8] Prescott, A., 2002, "Childhood Sexual Abuse and the Potential Impact on Maternity", Midwifery Matters, Spring 2002, Issue 92, pp. 17-19

[9] CIMS (Coalition for Improving Maternity Services), 1996, "The Mother Friendly Childbirth Initiative",. CIMS National Office, USA