שם:weare
בת 25, לידה ראשונה, שנה וחודשיים אחרי הלידה.
מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות אמא אבל גם חשבתי שזה לא יכול לקרות, אני הרי פוחדת מגברים, לא סומכת עליהם… (עברתי התעללות מאבא שלי וחברים שלו עד גיל 18)
בגיל 16 הכרתי את מי שהיום הוא בעלי והאבא של ביתי. הוא אדם מיוחד, בסבלנות אין קץ הוא חיכה לי, לא לחץ על שום דבר (גם אחרי שהתחתנו עוד ישנו בחדרים נפרדים).
ארבע שנים אחרי שהתחתנו, הגענו למסקנה שקשה לי מידי להתגבר על כל מה שעברתי ונוכל לגדל ילדים רק עם נאמץ. כנראה שהמסקנה הרגיעה אותי שאין לחץ לעשות שום דבר ונכנסתי להריון.
במהלך ההיריון השקעתי בטיפול את כל כוחותיי, החלטתי שלילד שלי יהיה את האמא הכי קרוב לנורמאלית שאוכל. לא הייתי מוכנה לחשוב שהיא תאלץ לפרנס איזה מטפלת עוד 10 או 20 שנה… כמובן שאז פסקו הפגיעות העצמיות, לא רק בשביל הבת שלי אלא גם כי הגוף שלי כבר לא היה כל כך מאוס בעיני – הוא היה כלי להבאת אוצר.
מתחילת ההיריון כבר ידעתי שתהיה לי בעיה עם הלידה: יש לי טראומה קשה מהפלה שעברתי ופחדתי מהסיטואציה שסביבי אנשים כשאני לא לבושה במיוחד (בכל מהלך ההריון לא עברתי בדיקות פולשניות, אפילו את האולטראסאונד הראשון שבד"כ עושים פנימי לא עשיתי). פחדתי שזה יגרום לאיזשהו משבר והיה לי יותר מידי מה להפסיד, לכן ביקשתי ללדת בלידה קיסרית. הפרוצדורה הרגילה היא אפידורל (הרדמה מקומית), דבר שלא יעזור לי לפתור את הבעיה. הבאתי אישורים מהפסיכיאטר והמטפלת שעדיף לי קיסרי בהרדמה מלאה, ביקשתי וקיבלתי.
ביום המיועד הגעתי לבי"ח. לא ידעתי מראש אבל בגלל שהניתוח היה בהרדמה מלאה, את ההכנות לניתוח עשו עוד לפני ההרדמה. היו אלה דקות קשות במיוחד, אבל כנראה בגלל ההתרגשות הן עברו מהר.
התעוררתי בחדר התאוששות. הנוהל המקובל הוא שמחכים שם כמה שעות אחרי הרדמה כללית אבל כבר לא הייתה לי סבלנות לראות את הנסיכה שלי. בעלי הראה לי תמונה שרק גרמה לי ל"נדנד" לאחיות יותר והעלו אותי למחלקה לפני הזמן המקובל.
אני לא יודעת איך לתאר את ההרגשה כשהחזקתי את האוצר שלי, לא יכולתי להאמין שהיא שלי, אין לי מילים…
אבל אז הגיעה בעיה שלא כ"כ חשבתי עליה מראש – ההנקה. אני לא יכולה לסבול מגע (דבר שעבדתי עליו יותר בשנה האחרונה) וגם המגע של הבת שלי היה לי יותר מידי.
בנוסף, גם החלב עצמו הגעיל אותי ואם זה לא הספיק אז גם כל היועצות הנקה שחשבו שאני באותו רגע רק מחלבה, לא נהגו בעדינות יתירה. כל השטיפות מוח שכולם עושים ש"חייבים" להניק גרמו לי להתעקש על ההנקה כי ברור שאני רוצה את מה שהכי טוב לבת שלי. כנראה שמי ששם בשמיים החליט להקל עלי ולא היה לי מספיק חלב והיינו חייבים להוסיף לה השלמות מבקבוק. ברגע שהלחץ ירד והרגשתי את ההקלה העצומה החלטתי לסגור את ה"מחלבה" וויתרתי על ההנקה.
בלידות הבאות (שאני מקווה שיהיו) אני אעשה אותו דבר – קיסרי בהרדמה מלאה ובלי הנקה. אני יודעת שיש נשים שבשבילן הלידה עצמה היא חוויה וגם ההנקה, אבל זו הדרך שמתאימה לי. אני מאמינה שכל אחת יכולה למצוא דרך שתתאים לה כדי להגיע להורות, גם אם זה לא בצורה הרגילה והמקובלת. צריך רק לזהות את הנקודות הקשות וזה כבר יותר מחצי פיתרון…
היית רוצה לספר את סיפור הלידה שלך?
תוכלי לעשות זאת
כאן