אני בת 28

הותקפתי מינית בגילאים 15-17-25

זאת הייתה הלידה הראשונה שלי.
כיום בתי בת שנתיים וחודשיים.
אני מטופלת בטראומות ע"י דמיון מודרך.

משהו עלי ועל מה שעברתי

חצי שנה לפני שנקלטתי להריון, מה שהיה לא מתוכנן בעליל, נסעתי עם בן זוגי דאז, אבי בתי, לאמסטרדם. באחד מהימים רצינו להגיע למקום מסוים והתפצלנו, הייתי אמורה להגיע בחשמלית וכשפספסתי אותה הוצאתי את הגיטרה שהייתה על כתפי והתחלתי לנגן. מישהו ראה אותי וניגש, נתן לי כרטיס ביקור ואמר שיש לו מלון לא רחוק משם ושהוא מחפש מישהי שתופיע בלובי תמורת מאתיים יורו לשעה, אמרתי לו יאללה בוא נלך!…הייתי תמימה. כשהגענו למלון הוא סחב אותי לחדר קטן ולמרות שצעקתי אף אחד לא התייחס, אף אחד לא שמע, הוא אנס אותי במשך חמש שעות רצופות שבהן לא פעם ראיתי את המוות, דיברתי אליו כמו אל ילד קטן וכל הזמן הזה ניסיתי לשכנע אותו שהוא לא רוצה את זה לעצמו ושזה רק יחזור אליו כמו בומרנג…ובסוף הוא שחרר אותי…ברחתי בוכה כשהוא עוקב אחריי לחשמלית, כל מה שרציתי זה לראות את בן זוגי שוב…איכשהו הגעתי אל השוטרים הקרובים ביותר ומשם הסיפור התגלגל, תפסו אותו עוד באותו היום.

עברתי התעללויות נוספות בגילאים מוקדמים יותר מכיוון שלא גרתי בבית הוריי. בתור נערה נוצלתי מינית בכמה סיטואציות שכללו גם פגיעה חמורה מצד בן זוג בעבר שניסה להכניס אותי להריון בכוח…תודה לאל לא צלחה ידו ואני ברחתי גם משם.

אחרי האירוע באמסטרדם חזרתי לארץ עם PID, דלקת חריפה ברחם ובאגן, עם הדבקויות ברחם, אושפזתי לשלושה שבועות, הרופאים טענו שאין סיכוי שאוכל להרות, לפחות כמה שנים… וגם לא רציתי, הייתי בדיכאון מוחלט, שקלתי התאבדות ברצינות וגם ניסיתי כמה פעמים… אבל התכניות של אלוהים היו שונות לגביי. לאחר חצי שנה נקלטתי להריון הזה שהיום הוא בתי המדהימה, המורה הגדולה ביותר שיש לי לחיים.

בן זוגי התנגד להריון הזה, הוריו והוא דרש ממני להפיל כשכבר הגעתי לחודש החמישי, ברור שלא הסכמתי. כבר ידעתי שיש לי בת וכבר הרגשתי אותה בועטת וממלאת אותי בחיים. עד היום אני לא יודעת אם החלטתי להביא אותה לעולם מתוך האגואיזם האישי שלי כשהרגשתי כמה היא ממלאת בתוכי את החללים המתים – או בגלל שפשוט ידעתי שאני צינור והילדה הזאת צריכה לבוא דרכי לעולם. ועכשיו.

זה לא היה קל… האקס שלי רדה בי ושנא אותי על החלטתי, הוא בגד בי, קילל אותי, הכה אותי והכריח אותי לעבוד בעבודה פיסית עד הרגע האחרון ועם זאת קינא לי בצורה מעוותת ולא נתן לי ללכת.

האמת היא שהוא פשוט ידע שאין לי לאן, עד היום אני לא בקשר עם אבי שהכה אותי בילדותי (ולאחריה) ואמי הייתה בתקופת הריוני טריגר למתח ולחצים שאיתם לא רציתי להתמודד (היום היא עוזרת לי המון).

אז נשארתי שם לידו, לפחות עד הלידה. היה לנו בית גדול ולפחות מבחינה חומרית ידעתי שלא יחסר לתינוקת דבר. בתוך תוכי אהבתי אותו, בכל זאת נשאתי חלק ממנו תחת לבי… וכל-כך קיוויתי שאחרי שהיא תיוולד הוא ישנה את דעתו ויתהפך.

הייתי הכי בודדה בעולם (גרנו על ראש הר במושב מבודד. מבוהלת עד מוות מהלידה הצפויה ומגידול הילדה (מעולם לא היה לי שום ניסיון עם ילדים לפניה). חסרת אונים מולו ומול עצמי, מלאת סיוטים וחרדות. מלאה בפחד נטישה ובכל לילה כזה כשהייתי מתעוררת בוכה וצועקת ופוחדת פוחדת פוחדת, הוא היה מפנה לי את הגב ואומר עם פניו אל הקיר "זאת הייתה הבחירה שלך, שאי באחריות ותעזבי אותי בשקט". כעסתי, צעקתי, בעטתי והתמוטטתי מליון פעמים עד כדי לדפוק את ראשי בקיר, שום דבר לא עזר, הוא טען שהוא לא יכול לגעת בי, שההיריון הזה מכוער, שזה לא הגוף שלי ונהג בי כמו בחפץ מאוס.

ניסיתי לאהוב את ההיריון הזה אבל הרגשות היו מעורבים מדי. האשמתי אותה שבגללה הוא לא אוהב אותי יותר ואת עצמי ששמרתי אותה כנגד כל העולם. הייתי מלאה בכעס ובחודש התשיעי (אף אחד כבר לא יכול היה להתקרב אליי מרוב עצבים) הרכבתי את מערכת התופים הישנה שלי ותופפתי עד כלות. בימים תופפתי ובלילות ישבתי מול האינטרנט וחקרתי על עיסוי פירנאום, הרפיה ונשימה וסיפוריי העצמה אישיים של נשים שעברו לידה טבעית ולידות בית. אם אני צינור והילדה הזאת עומדת לבוא דרכי, אני רוצה להרגיש את כל התהליך ובכל העוצמה! (אגב לבתי יש חוש קצב נפלא כתוצאה מהנגינה על התופים).

כשבתי הגיעה לגיל 7 חדשים, אמרתי דיי!

ארזתי שני תיקים ועגלה, לקחתי את בתי ועזבתי לתמיד.

נדדתי בין חברים עד שמצאתי את הקרוון שאנו חיות בו היום.

בהתחלה עוד נתתי לו גישה להתקרב ולבוא לבקר, אבל לאחר שלקח לו ילדונת בת 18, שתשתרך אחריו כמו כלבלב וכשהחוצפה שלו כבר עברה כל גבול והרקיעה שחקים בעיקר כשאיים שייקח לי את הילדה וחזר כמו מנטרה על המשפט "אני מרשה לך בינתיים לגדל אותה" והיה מגיע פעם בחודש לראות אותה בדרך לאיזה חבר או מאיזו חברה, לא מוכן בשום פנים ואופן לבוא בשעות שביקשתי, לחתום אבהות או לשלם מזונות ובא בכל פעם מלא באגו ובאיומים, סילקתי אותו מחיינו לצמיתות.

בתי לא ראתה אותו כבר שנה. כיום היא בת שנתיים וחודשיים, פילפלית, חברותית, פקחית ויפיפייה (טפו טפו טפו) ושואלת המון על אבא שלה… אני אומרת לה שהוא בחוץ לארץ (מה שנכון) וסוגרת עניין. כואב לי הלב, אני אוכלת סרטים ולא ישנה בלילות מרוב תסכול… אבל מה לעשות?…החיים שלנו לא רגילים…אבא יש רק לילדים בגן ובספרים.

– ומה איתי?…אחרי כל הסיפור הזה נאטמתי, אני לא רוצה להיכנס לשום סוג של מחויבות רגשית ובטח לא למיטה עם שום אדם, מפחד אימים להיפגע שוב, גם כך רוב הזמן אני במצב מתגונן.

אני מעדיפה להרים את עצמי לבד על הרגליים, ייקח כמה זמן שייקח ולא לסמוך על גברים.

סיפור הלידה

נתחיל בזה שילדתי את בתי בשבוע ה41- להיריון ושבמשך שבועיים הסתובבתי עם פתיחה של 2.5 ס"מ וללא צירים, לא יכולתי להתלונן על הכאבים שחוויתי כי הייתי חוטפת צעקות – "תפסיקי לבכות כבר! את כל הזמן בוכה! לעזאזל! תגידי לי שכואב לך רק כשהצירים שלך יהיו אמיתיים!"

אז כך היה. קיבלתי את הצירים באהבה ביום שני, בשעה 7:30 בבוקר. רציתי לראות אותה כבר, המשפחה היחידה שלי בעולם. כמה השתוקקתי לחבוק אותה ולהביט בעיניה! נסענו לתל אביב בשעה 8:30 ועדיין לא אמרתי כלום ולא סיפרתי לאף אחד שהגיע הזמן. הצירים היו עדיין מאד חלשים (כמו כאבי מחזור עדינים) והייתי ערוכה ומוכנה ומאוד נרגשת. מדדתי זמן, הצירים הגיעו בצורה סדירה כל 10-15 דקות וידעתי שדרך ארוכה עוד לפניי. לא פחדתי מהלידה, פחדתי מהתגובה של האקס שלי. פחדתי לספר לו עד שאהיה בטוחה שהזמן מתקצר, אז שתקתי.

הסתובבנו בת"א, נסענו לסדר כל מיני סידורים וכשעברנו דרך סביון לבקר איזה חבר שלו בשעה 13:00 בצהריים, סיפרתי לו בשיא העדינות שיש לי צירים כבר מהבוקר…

חטפתי צעקות אימים וקללות מטורפות עד שהתמוטטתי… שוב…ובכיתי בטירוף. ניסיתי לברוח ממנו והוא תפס אותי והתעשת על עצמו (לפחות לאותו הרגע), חיבק אותי, התנצל ואמר שהולכים להורים שלו לנוח.

אני מאותו הרגע, התנתקתי לגמרי מהסביבה. החלטתי ששום דבר לא קיים בעולם הזה חוץ ממני ומהתינוקת שלי שאמורה להיוולד. ידעתי כבר באיזה בית יולדות אני רוצה ללדת ובאילו תנוחות, ידעתי שזאת תהיה לידה טבעית ולא משנה מה יקרה, אני סומכת על הגוף שלי שיודע את העבודה הכי טוב ועל האינטואיציות שלי שירגישו את הבת שלי עוד בתוכי. ושום דבר אחר לא חשוב. זה יהיה בדרך שלי.נקודה.

אחותו התאומה של האקס שלי שאצלה בחרתי ללדת, מתמחה בגניקולוגיה ומיילדות וידעתי שהיא תדאג לכל צרכיי, כולל מיילדת מסורתית שרציתי וחדר לידה טבעי. הלכנו לנוח אצל ההורים שלו. הכרחתי את עצמי לישון ולאגור כוחות. הצירים לא כאבו לי מידיי, רק לחצו בבטן התחתונה. ישנתי בערך שעתיים והתעוררתי כשהתחילו להתחזק, השעה הייתה כבר 17:30 וכבר לא הרגשתי נוח בבית הוריו. ביקשתי ממנו לנסוע הביתה, רציתי לעבור את שאר הצירים במקום מוכר שבו אוכל להרגיש חופשייה להסתובב עירומה או לשיר או לצעוק אם בא לי ושבו אף אחד לא בוהה בי באימה…

נסענו הביתה. הגענו לשם בערך בשעה 19:30 וכבר הרגשתי את הצירים ממש טוב, נכנסתי למקלחת ולהפתעתי לא יכולתי להפסיק לצחוק, לשיר ולרקוד…הייתי בהיי 🙂

מבחינתי לא היה שם אף אחד. האקס שלי עיסה לי את הגב עד שלא היה לי כבר נוח לשבת, התחלתי להסתובב במעגלים בסלון בהליכה מהירה וגיליתי שזה ממש מעלים את הכאב. כל הזמן חשבתי על זה שאני עומדת לפגוש אותה ממש ממש בקרוב וגם אם זה ייקח עוד 20 שעות…מה הן כבר עשרים שעות מתוך נצח?

בשעה 23:30 כבר הייתי צריכה לנשום הכי עמוק שיכולתי לבטן הכי תחתונה וממש לדחוף את הבטן החוצה מרוב חמצן. זה עזר. דיברתי עם בת דודתי שגם היא מיילדת בשיחת טלפון ארוכה, עד שאמרה לי "מותק אם את כבר לא מצליחה לדבר איתי בזמן הציר- זה הזמן לצאת מהבית!" הצירים כבר היו ממש תכופים, אחת לשתי דקות בערך ציר של דקה.

ברכב היה ממש לא נוח והנסיעה שארכה 45 דקות הייתה יותר מדידות זמן ונשימות, לקחתי איתי לפחות 5 כריות, אחת מהן ענקית, זאת שרציתי ללדת כשאני נשענת עליה. לעסתי ג'ינג'ר מסוכר שנותן אנרגיה זמינה ומחזק את הגוף. הכנתי מראש (כשהצירים עדיין לא היו חזקים מידיי) תה מפטל שחור שמחזק את הרחם ומייעל צירים. לקחתי נרות להדליק, קומפקט דיסק ודיסקים שאני אוהבת ואפילו תמציות ריח שמרגיעות אותי ואת המתקן שמקושר אליהן, והכי חשוב רסקיו רמדי גם בטיפות לזמן הלידה ולתינוק (מייד אחרי הלידה מרחתי לה על הרקות טיפה) – וגם במשחה, מה שגיליתי כממש חיוני לאחרי הלידה.

כך הגענו עמוסים לבית היולדות, כשהביאו לי כיסא גלגלים, העמסנו עליו את הציוד, אני העדפתי ללכת.

הגעתי לבדיקה, כולי חיוכים, הרופאה בדקה אותי ואמרה בהלם "ממי יש לך פתיחה של שבע- לכי תעשי חוקן ומייד לחדר לידה" הכנסתי את נרות הגליצרין, חיכיתי וחיכיתי ולא יצא כלום, היה כבר ממש לא נוח לשבת על האסלה, אז החלטתי שלא צריך כבר לחכות, אני רוצה אקשן!!

הגעתי לחדר הלידה, בחדר ישב מרדים שחיכה בסבלנות לאוקיי שלי. ניסו לשכנע אותי לקחת אפידורל מקומי, כזה שאפשר להסתובב איתו בחדר ועדיין לא יכאב לי. לא הסכמתי, אני רוצה להרגיש את הכול!

אני רוצה להרגיש בדיוק איך זה להעניק למישהו חיים ולא לפספס דבר!

הם היו בהלם, ניגשתי אל המרדים עם חיוך ואמרתי לו, 'אחי אתה יכול ללכת' – לאחר ניסיונות שכנוע רבים מצידו, הוא הסכים והלך- ואני שלא יכולתי להרגיש על העור שלי כלום, מיד התפשטתי, המגע של הבד ממש הציק לי. נכנסתי למקלחת, רקדתי בתנועות עגולות ושרתי "banana day light come and we want go home-….hey mister talisman talili"

זה היה משעשע והרגשתי שגם היא נרגעת מכל העניין של השירה והתנועה. מה שהיה לי הכי חשוב זה לתת לה את הנחיתה הכי רכה שרק יכולתי לעולם הזה.

כשיצאתי כבר הייתה לי פתיחה של שמונה ס"מ. התחיל לכאוב לי והרגשתי בעיקר חוסר נוחות בכל הגוף, עמעמנו אורות, הדלקנו נרות וטפטפנו ריחות מרגיעים (לא הרבה כדי שזה לא יפריע לחוש הריח המפותח שלה למצוא את הפטמה). שמנו מוסיקה והתחלתי לעשות מדיטציה.

כאן נכנסה הכרית הענקית לפעולה – נשענתי עליה קדימה כשאני יושבת על המיטה, על הברכיים, נשמתי עמוק ודמיינתי שער ענק שעם כל נשימה נפתח עוד קצת ועוד קצת. דמיינתי איך כל ציר שעברתי משמן את הצירים החלודים של השער הזה שהוא האגן שלי ועוזר לו להיפתח, עוד טיפה ועוד טיפה. התחיל כבר ממש לכאוב- פתיחה של תשע ס"מ. ידעתי שככל שכואב לי יותר כך קרוב יותר רגע הסיום והסוף לכאבים. ומתוך המקום העמוק הזה שמעתי את אחותו של האקס שלי (הרופאה) אומרת לו "נשים אחרות במצב הזה כבר מזמן היו צורחות, אין לי מושג איך היא עושה את זה" ואז הכול נפתח…התחילו לרדת לי המים ופתאום נבהלתי, מן תחושה של חוסר שליטה רגעית – "זה קורה! זה אמיתי!". כל מה שרציתי זה להתלות על מישהו/משהו שיחזיק אותי כי כבר לא היה לי כוח ברגליים לעמוד.

בשלב הזה הכאבים היו מאד חזקים בעיקר באגן וחוץ מזה הכול מבולבל, פעם אני פה ופעם אני שם, רגע אחד על המיטה ורגע אחר עומדת על הרצפה כשכל כמה דקות מנטרים אותי, אמרתי את כל שיר המעלות – "אשא עיניי אל ההרים מניין יבוא עזרי" והשתדלתי לא להתבלבל… אני זוכרת שנתליתי על האקס שלי ..ואז סוף-סוף הן אמרו את זה! פתיחה עשר! את יכולה להתחיל ללחוץ! ואני אומרת לעצמי…"עוד לא…עוד לא…הגוף שלי יודע מתי ללחוץ אותה, אסור ללחוץ לפני הזמן… הכאב הזה הוא טוב הכאב הזה הוא טוב, עוד קצת וזה נגמר רק עוד רגע… ואז האקס שלי נשבר וביקש לשנות תנוחה כי כבר כבד לו. כל מה שחשבתי באותו הרגע זה…"טיפש! אני יולדת והוא מחפש נוחות!" מאותה השנייה כבר לא יכולתי לעמוד, כאלו כל האוויר יצא לי מהמפרשים, רציתי לשכב.

ואז באו צירי הלחץ בכל עוצמתם, בכל הפוגה דיברתי כרגיל- ואז שוב…איה איה איה! – ושוב מדברת כרגיל כאילו כלום – ושוב איה איה איה! זה כואב!- כשהראש שלה התחיל לצאת הוא צעק לי "זה בא זה בא!" ואני חשבתי על איזה זה אתה מדבר!? זאת הבת שלך! ואז הוא הודיע לי שיש לה שיער שחור ואני אמרתי 'נהה הוא רק רטוב'…ושוב איה איה איה! והוא צועק לי באוזן "תצעקי! תצעקי!" ואני אומרת לו אני לא רוצה לצעוק! "תצעקייי!" תעזוב אותי!! תן לי ללדת בשקט!! " אז את מרשה לי לצלם?" כן! כן! תעשה מה שאתה רוצה! והוא קיבע את המצלמה ורץ להראות את עצמו מחייך כשאני סובלת …גברים…אין להם מה לחפש בחדר לידה לדעתי…ובטח אם הם לא אוהבים אותך.

ואז.. אי! הראש יצא לגמרי! וכולה החליקה אחריו! פיצפונת ורודה ורטובה שוכבת עליי, אפגר 9 – לכסות לה את הראש שלא תתקרר! ואחרי חמש דקות אפגר 10 -הכי יפה בעולם כולו! עשינו את זה! כל הכבוד לך קטנטונת! בכיתי מאושר, אלוהים! אילו ריסים ארוכים! ואילו גומות! עיניים ענקיות ומצח גבוה,10 אצבעות בידיים ו10- ברגליים ושיער שחור כמו פחם, פשוט מושלמת! כשהיא עדיין מחוברת לחבל הטבור- אותו ביקשתי לא לנתק עד שיפסיק לפעום מעצמו, מייד חיברתי אותה אל הציצי וכמעט מייד היא ינקה! מדהים! הבת שלי! ואני מחזיקה אותה ורואה אותה!

פשוט נס.

נולדה במזל טוב ביום שלישי פעמיים כי טוב בשעה 6:45 בבוקר בתאריך 10.8.2004

אין דבר מופלא ונפלא יותר מהתחושה של לגעת באלוהים ורק לנו הנשים ניתנה הזכות הזאת!

בתי הייתה איתי בחדר ביומיים הבאים- מתיש, אבל שווה את המאמץ.

אני אהבתי ללדת!

משהו לנשים אחרות:

תזכרי-

את צינור שמביא אור.

הכאב שתחווי הוא כאב טוב שקיים בכדי לומר לך שהגוף שלך עושה עבודה מופלאה ויודע אותה על בוריה. תסמכי עליו.

השתדלי לא להתמקד בכאב, רקדי, שירי, תימדטי קונדליני, לכי לטייל, לישון, להתקלח או לקרוא תהילים, כל מה שיוציא אותך מעצמך, כל מה שאת אוהבת לעשות שמרגיע אותך.

הפחד משחרר אדרנלין שגורם לשרירים להתכווץ ולכאוב רק יותר, קבלה של המצב כמו שהוא והרפיה תעזור לך לשחרר את הורמון האוקסיטוצין, הורמון האהבה שמופרש בזמן הצירים וההנקה, שמשחרר את השרירים, מרגיע, נותן תחושה של סוטול ומשכך כאבים.

נטרלי כל אבל, כל גורם שמטריד אותך או מפריע לך, העניקי לתינוק שלך את המתנה הכי חשובה שיש – נחיתה רכה לידיים אוהבות.

אל תתביישי לקחת איתך כל דבר אהוב ומרגיע, זאת הלידה שלך. זה הילד שלך.

היי, ולא לפחד! הפחד שלך מפחיד גם את הבייבי שלך! גם הוא עובר מסע!

ועוד דבר …תני לו מייד ציצי, האינסטינקט הכי חזק הוא מייד כשהוא יוצא. חלב ראשוני גם מחזק את האינטליגנציה, גם מחסן וגם נותן ביטחון לו – החום שלך, דפיקות הלב שלך, הריח שלך ומזון. ולך- שההנקה תמשיך בצורה טובה גם אחר כך, אל תקשיבי לאף אחד שיגיד לך אחרת ואל תתביישי לומר את מה שאת מרגישה בדיוק!

האינטואיציות שלך ברגע הלידה הן חדות כמו תער ושאף אחד לא יקלקל לך את זה!

את החלב של הימים הראשונים אני ממליצה לשאוב ולאחסן, הגוף עדיין לא יודע לכמה חלב התינוק זקוק ולכן הוא שופע ונוזל מכל הכוונים, תאספו אותו ותקפיאו אותו בדיפ פריז, מחזיק עד חצי שנה ומלא בנוגדנים!

בקיצור אני מאחלת לכל אחת מכן שתהייה לה לידה קלה כמו שתרנגולת מטילה ביצה!

ותיהנו! לא כל יום נוגעים באלוהים!

מה הייתי רוצה שיהיה בפעם הבאה שאלד?

קודם כל אני מקווה בשביל עצמי שבפעם הבאה יהיה ליידי גבר אמיתי, תומך ואוהב באמת, שהילד הבא יהיה מתוכנן וינחת נחיתה רכה הרבה יותר והלוואי שאלד אותו בבית בבריכת ג'קוזי חמה עם מיילדת צמודה!

והעיקר הבריאות!

משהו לאלו שמלווים את האישה בלידה:

מה שהיולדת רוצה ואומרת הוא קדוש! לי לקחו את הילדה לרחיצה ללא רשות ורתחתי מזעם. אם הכול תקין ואין שום בעיה שדורשת התערבות רפואית דחופה, אין לצוות שום זכות להתערב!

את המקלחת הראשונה ההורים צריכים לעשות, אלא אם כן הם מבקשים במפורש שאתם תרחצו, גם את הטיפות בעיניים ההורים יכולים לשים, התינוק צריך להיות צמוד לאמו מרגע הלידה אם האם דורשת זאת- המקלחת בהחלט יכולה לחכות.

ומשהו אחרון שלא נשאל בשאלון –

הייתי רוצה להכיר עוד אמהות חד הוריות שעברו סיפור דומה לשלי, לדעת איך הן מטפלות בטראומות וכיצד הן מתמודדות איתן ועם ההורות ביומיום.

 

היית רוצה לספר את סיפור הלידה שלך?
תוכלי לעשות זאת
כאן