שם: נלחמת

בת 31, לידה ראשונה, שנה אחרי הלידה.

תמיד רציתי ילדים….

תמיד פחדתי…

פחדתי שהם ייפגעו… פחדתי שאפגע בהם.. שלא אגן עליהם… שאגן יותר מידי… פחדתי…

ואז זה קרה….

מתוכנן וגם לא…. כל כך רציתי .. שהעדפתי להדחיק את ההשלכות… לא לחשוב עליהם… להסכים עם עצמי ביני לביני להתעלם עד שלא תהיה ברירה…

כנראה שרציתי את זה בכל מאודי .. כי הצלחתי.. הצלחתי לשכוח שבסוף הריון יש גם לידה….

אני.. אישה בת .31.. עברתי בחיי מספר מקרי אונס והתעללות מינית… ואני רוצה לשתף בחלק קטן מהחוויות התחושת והרגשות של מהלך ההריון והלידה שלי… (ואכן זאת היתה גם לידה ש ל י )

ההריון לא עבר בשתיקה… הייתי מלאת פחדים באופן תמידי… חרושת מחשבות.. האם זה היה נכון או לא… האם כדאי להמשיך…. האם עשיתי טעות…? אני ראויה בכלל להיות אמא…? איך אתמודד עם הבדיקות…? ומה לגביי האבא…? ובמשפחה..? זה נכון להביא עוד ילד למשפחה…? לעולם…? הפחד שיצור אנושי נמצא בתוכי…. הצליל של בתוכי תמיד הציק לי… וכשגיליתי שהעובר ממין זכר הקשיים רק התעצמו.. החרדות.. המחשבות… איך אטפל בו… איך הוא נמצא שם עכשיו בכלל… האם לקשר את הייצור הזה שבקושי הפך לאדם לתחושות השליליות שלי.. לפחדים מהמין הזכרי….??

אני חושבת שהמחשבות האלה ואחרות ליוו את ההריון שלי מהיום שבו גיליתי עליו .. וחלקן אפילו עד רגע זה.. ואולי לעד…?

יש ימים שאני מודה לאלוהים שגם הליך של הפלה הוא פולשני ומאיים לא פחות (ואולי אף יותר) כי אם זה לא היה כך… היום לא היה לי את הבן היקר והאהוב שלי….

כמעט כל בוקר התחיל במחשבה על איך לסיים עם זה.. איך לסיים עם הכל…. אך יום יום נתלתי במשהו אחר.. במישהו אחר… ממש ככה… לפעמים זה היה עניין של כל שעה.. או כל רגע שהייתי צריכה עידוד… תמיכה… או מישהו שיזכיר לי למה מלכתחילה ניסיתי… ושיאמין בי שאצליח…

כך עברו הימים… בעזרת תמיכה וטיפול אצל האנשים הכי נכונים .. וכן, יש דבר כזה אנשים נכונים… את זה יכול להגיד לכם כל מי שנפגש בחייו באנשים הכל כך לא נכונים…. אז כך.. איתם… עברתי בדיקה בדיקה… ברגישות ובהבנה שלא האמנתי שקיימים בכלל בעולם.. ובטח לא בעולם המאיים והמפלצתי הזה (כך אני ראיתי אותו) של יילוד וגניקולוגיה….

ואני אסביר….

חווית האולטרסאונד הראשונה שלי היתה לא מאוד נעימה… מאחר ולא כל כך ידעתי מה הולך להיות (שוב ההדחקה.. וההעדפה להתעלם) ניסיתי את הגישה של "פשוט ללכת עם זה"…."לזרום" מה שנקרא… הגעתי לאחד ממרכזי בריאות לאישה… נכנסתי לחדר שם נאמר לי לשכב על המיטה ובלי כל הכנה הטכנאית הרימה לי את החולצה… שפכה עליי ג'ל תוך שהיא ממלמלת שהוא קר או משהו בסגנון… והתחילה לשחק עם המתמר על גביי הבטן החשופה שלי…. כל הזמן הזה היא לא אמרה מילה…. החדר היה חשוך … ויחד עם כל הסיטואציה התעוררו בי פחד ובחילה שהתקשתי מאוד לשלוט בהם.. ואני זוכרת שבקושי הקשבתי למסקנה הסופית שלהם לגביי העובר… התינוק שלי… שכל כך רציתי….

מאחר ואני מתגוררת בחו"ל לצורך לימודים… חלק מהמעקב ניסתי לעשות שם… גם בחו"ל נתקלתי בחוסר רגישות קיצוני עד כדי כמעט כפיה…

ניגשתי לרופאת נשים על מנת לעבור מקב "רגיל"… של מדידת לחץ דם האזנה לעובר וכו'… אחרי כמה מילים מהירות היא ציוותה עליי.. ולא סתם אני בוחרת את המילה הזאת… להתפשט ולגשת לשכב על המיטה (המפלצתית אני מזכירה) שמאחורי הוילון.. (לפחות היה וילון)… יש לציין שבמקום הזה חובה שיהיה נוכח בחדר איש צוות נוסף.. זה לא לבחירת המטופל ואין למטופל שום ברירה בנושא… ובמקרה זה היתה איתה גם אחות…. ניסיתי לגמגם בעדינות שאני לא מעוניינת בבדיקה… ומיד ארשת פניה של הרופאה השתנו בחריפות… היא שאלה אותי מה זאת אומרת אני לא רוצה…? הרי זה לא שאלה של רצון בכלל… כשניסיתי להסביר לה שקשה לי.. היא אמרה שהיא לא מבינה מה הבעיה ושאני לא ילדה קטנה אז שאפסיק להתנהג ככה….

נכון… אני מודה… יש לי בעיה עם סמכות.. ובמיוחד סוג כזאת של סמכות שמביעה כעס או תסכול ממני… אני מיד נלחצת וכמעט מיד נוטה לרצות… אבל במקרה הזה.. מאחר וממש ממש פחדתי והתביישתי… עוד הצלחתי ללקט קצת משארית כוחותי ולנסות שוב לבקש לא לעבור את הבדיקה המאיימת הזאת… הרופאה הזאת כבר ממש כעסה… היא שוב "הסבירה" לי שאני לא תינוקת ושזה בדיקה קצרה .. היא מאוד עדינה ותוך 2 דקות הכל נגמר…. רציתי לצעוק לה שתוך 2 דקות גם אני יגמר אבל היא והאחות שאיתה.. שניסתה להיות "המרגיעה".. כאילו הרחיקו אותי עוד ועוד לכיוון המיטה… הרופאה אמרה לי שאני קודם כל רק אשכב… יש לציין שכבר איבדתי את עצמי מהרגע שנכנעתי והתחלתי להתפשט… ניסיתי לכסות את עצמי בכל דבר אפשרי… שכבתי על המיטה מפוחדת כולי.. והרגשתי בדיוק שורף את צמד המילים "למות מבושה…" הרגשתי ממש במרחק של כמה נשימות משם… ובתוכי… בתוכי לגמרי מתתי מבושה.. מתחושת ההשפלה… מחוסר האונים שלי… מהאכזבה שלי מעצמי שלא עמדתי על שלי…שנכשלתי….

היא עשתה את הבדיקה שלה… והיא היתה רחוקה מלהיות עדינה… ניסיתי בכל כוחותי לעבור לשלב "הלא איכפת לי…" ואני… שהתנתקויות הן השם השני שלי.. נשארתי מחוברת מתמיד… רק הגוף שלי לקח פיקוד והפך אדון לעצמו… רעדתי בלי יכולת לשלוט בעצמי.. בכיתי בלי יכולת להפסיק…כן… עכשיו כבר באמת התנהגתי כמו תינוקת….

לא רק אצל הגניקולוגים נתקלתי בחוסר רגישות… גם בבדיקות קלות ופשוטות יותר נתקלתי בקשיים…

כבר בתחילת ההריון יצאו לי ורידים רבים וגדולים ברגליים.. אחר מסע שיכנועים מצד בן זוגי החלטתי לנסות גרביים אלסטיות שאמורות היו להקל עליי… נאמר לי שלשם כך אני צריכה ללכת לרופא לכלי דם… הורידים שלי התמקדו באיזור הברך ברגל ימין ומעט ורידים קצת למטה ממנה…. מלבד זה לא הציקו לי שום ורידים נוספים באף איזור… ניגשתי אל הרופא… מיד כשנכנסתי הוא אמר לי להוריד חלק תחתון כולו ולהישכב על המיטה… כמובן שנבהלתי מאוד… (כאן בכלל בכלל לא חלמתי שיהיה קשר והבקשה הפתיעה אותי מאוד)… כששאלתי למה אני צריכה להתפשט הוא ענה לי בכעס… " כי אני צריך לראות..מי כאן הרופא….?" כמובן שהתגובה שלו לא נסכה בי יותר ביטחון… ניסתי עוד להסביר לו שהורידים שלי באיזור הברך בלבד… אך הוא פטר אותי בכעס שאין לו זמן ושאני אעשה כבר מה שהוא מבקש… התעשתי .. ואמרתי לו בנימוס שאני מוותרת על הבדיקה ותודה…

יצאתי מהחדר נסערת ובוכה.. נתקלה בי האחות ושאלה מה קרה.. סיפרתי לה בקצרה את מה שהיה עם הרופא.. היא ביקשה ממני להמתין.. ונכנסה לחדרו…. לאחר מספר דקות היא יצאה ואמרה שהוא מוכן לתת לי את המירשם לגרביים ללא בדיקה… אני לא יודעת מה היא אמרה לו… והאמת שרק כדי לא לאכזב אותה נכנסתי אליו שוב בחיל ורעדה… הוא נתן לי מירשם לגרביים.. אבל לא לבשתי אותם מעולם…..

אחרי החוויות האלה שיתפתי את הפסיכולוגית שלי… היא קישרה אותי עם רופאה מדהימה .. שאני יכולה להגיד חד וחלק ללא עוררין וללא שום ספק שרק בזכותן ובזכות בעלי שרדתי את ההריון ואת הלידה….

מאותו רגע את כל שאר המעקב עשיתי עם הרופאה\מלאכית הזאת…

עוד לפני שנפגשתי איתה.. כבר כשעוד התכתבנו במייל הופתעתי מרמת הרגישות שלה.. מהזמינות… אף לא פעם אחת קיבלתי תחושה שאני "יותר מידי"…. יותר מידי טובענית… יותר מידי מציקה… שיש לי דרישות מוזרות… שאני אולי משוגעת…. והייתי.. הייתי יותר מידי.. היתי יותר מידי טובענית.. היו לי דרישות מ א ו ד מוזרות… ולפעמים.. כן.. התנהגתי באופן שיכול להתפרש כשגעון…

כבר בפגישה הראשונה ירדה רמת החרדה שלי מהלידה בצורה די משמעותית…. כמו שציינתי קודם.. באמת לא האמנתי שיש באמת ובתמים מישהו שמבין.. שלא מלגלג.. שלא מזלזל… שיש לו סבלנות וזמן לאדם כמוני….. והרופאה הבלתי אנושית מבחינתי ישבה איתי ללא הגבלת זמן… בלי לתת לי הרגשה שאני מעמיסה אפילו לא פעם אחת…. היא הסבירה לי שוב ושוב בכמה צורות מה לדעתה חובה ועל מה אפשר לוותר…. והיא אמרה לי את המרגיע מכל… אני לא חייבת לעבור בדיקה פנימית… בטח לא עכשיו….. זה אולי נשמע מוזר… אבל אפילו השימוש במילים "בדיקה פנימית" ולא בדיקה גניקולוגית.. או בדיקה ואגינלית נטע בי תחושת ביטחון עצומה ואולי קצת לא פרופורציונלית למה שאמור להיות סתם צמד מילים תמימות….

וכך במהלך כל מעקב ההריון והלידה היא תמיד ידעה לבחור במילים הנכונות… מילים שלי הרגישו כמו מילים בטוחות….

לאנשים קשה להבין למה יש דברים שעל פניו נראים מאוד לא קשורים ובכל זאת מהווים קושי בלתי נסבל לפעמים.. לרופאה שלי זה היה ברור… למשל היא שאלה אותי אם זה בסדר למדוד לי לחץ דם… ואכן אני לא אוהבת שום מגע של מכשירים.. בטח לא כזה שמישהו שם עליי… לא אוהבת להרגיש קשורה או מחוברת למשהו….

הרופאה שלי דאגה לשאול כל פרק זמן …לפי האינטוציה המדהימה שלה בדיוק בזמן… אם אני בסדר.. אם יש לי מה לשאול או להגיד.. אם הבנתי מה שהסבירה… אם אמרה משהו לא נכון… לא יודעת היכן רכשה את האומנות הזאת לשאול בדיוק במינון הנכון… איך ידעה גם לא להגזים….

כשהגענו לשלבים שהיו קצת יותר קשים כמו אולטרסאונד… החוויה היתה אחרת לגמרי מהחוויה הראשונית…

קודם כל לא הייתי צריכה לשכב.. שבשבילי זה עשה את כל ההבדל שבעולם…

אני מאוד מפחדת לשכב ולראות מעליי אנשים.. אפילו כאלה שמכירה… מאוד לא נעים לי שנוגעים בי… ומאוד מאוד מאוד פחדתי מהמיטה המפלצתית הזאת.. כזאת שמכריחה אותך להיות בתנוחה השנואה עלייך ביותר בעולם… התנוחה שמחזירה אותך לכאב הגדול ביותר של חייך….

הרופאה שלי הפכה את המיטה בחדר שלה למיטה רגילה… ואפילו לכיסא עוד לפני שבכלל ראיתי שזאת מיטה מהסוג המאיים… והיא לא פיספסה אף פעם… תמיד כשנכנסתי המיטה כבר היתה במצב "מקופל"… קשה לי להסביר במילים כמה משמעות יש לדבר כזה שאולי נחשב קטן בעיני רוב האנשים והנשים בעולם….

לפני שהניחה עליי את הג'ל.. היא שאלה אם זה בסדר…. וראו זה פלא.. גם חיכתה לתשובה…. דיברה איתי תוך כדי… הסבירה לי על התינוק שלי לאורך כל הזמן…. מה שעזר לי להתרכז ואפילו להצליח לראות בו תינוק.. פלא קטן ומדהים ולשכוח לרגע את הפחדים והחששות שיש לי ממנו ובכלל…

מיד כשסיימה הראתה לי איפה יש נייר והניחה לי לקחת את הזמן שם לבדי… מאחורי הוילון…. גם במקרה הזה אולי קשה להבין מה כל כך קשה ומאיים בכמה מיליליטרים של ג'ל בלתי מזיק… אבל הג'ל הזה בשבילי היה כל כך הרבה יותר מג'ל….. הוא היה כל כך הרבה רגעים מהעבר שלי… הוא לא היה ג'ל… הוא היה חומר סמיך ודביק שמרוח לי על הגוף…. וזה היה מוכר…. זה הזכיר לי את העבר… הזכיר עד כדי כאב…..

ואני… ניגבתי את הבטן שלי בחוזקה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב… התחושה הזאת.. אוי כמה שאני שונאת את התחושה הזאת.. שתמיד מלווה בתחושה המוחשית של כמה שאני מטונפת ומגעילה.. כמה שזה מזכיר לי אותם..כמה שזה לא נעים… הרופאה שלי .. ברגע כזה שראתה לנכון.. כנראה שידעה כמה זה מציק… כמה זה מהווה טריגר לזכרונות האיומים האלה שלי… סיפרה לי ששוקלים לחמם את הג'ל הזה… ואני דווקא חושבת שלפחות מזל שהג'ל הזה קר…..

וכך המשכתי בסדרת הבדיקות.. כאשר על כל בדיקה מאיימת שהיתה לא ממש הכרחית ויתרנו… כמובן שגם בהמשך הדרך הרגישות של הרופאה שלי בלטה בצורה שנסחה בי ביטחון עצום… אני כל כך שונאת שמחדירים אליי דברים… כל דבר.. מכל סוג… בכל מקום…. וזה כולל מחטים… לא.. אני לא מפחדת מבדיקת דם.. ולא מעירוי… אני פשוט שונאת את זה… לא רוצה ששום דבר ייכנס לי לגוף…. לא רוצה ששום דבר יהיה מחובר לי לגוף… ובטח ובטח לא יטפטף פנימה!!!! וגם כאן שוב ושוב הרופאה שלי מצאה לי פתרונות… עשתה את ההכרחי בלבד תוך שהיא נותנת לי תמיד אפשרות לשאול… להתייעץ… להתחרט… וכמו תמיד .. עם הרגשה נוחה ונעימה ביותר….

לאט לאט התקרב הרגע המפחיד מכל… הלידה……..

ככל שהזמן זז מהר יותר.. אני הפכתי משותקת יותר ויותר….

הרגשתי כמעט כל תחושה אפשרית.. כלפי עצמי… כלפי בן זוגי… כלפי התינוק…. המשפחה.. העולם… כולם… כמעט אף רגש לא הצליח להתחמק ממני…. כעסתי… שנאתי…. אהבתי…. ובעיקר בעיקר פחדתי…. הייתי כולי גדולה… מגושמת… ו"תקועה" עם הייצור הזה בתוכי… ילד קטן… תינוק… שאני אמורה לאהוב… וכבר מההתחלה הרגשתי שאני אמא גרועה… כבר מההתחלה הרגשתי שאני מזניחה אותו… נותנת לו להיות במקום שמבחינתי מזוהם… מסוכן… מתועב…ובאיזור הזה הוא חי לו 9 חודשים… משם הוא ייצא… ואני לא עושה שום דבר כדי להגן עלי מהזוהמה המסוכנת הזאת….

איך שלא יהיה… היה ברור שהוא חייב לצאת משם… בליווי עם הפסיכולוגית המדהימה שלי… ניסינו למצוא פתרון… מהי הדרך הכי פחות קשה.. הדרך שתהיה הכי פחות טראומטית עבורי… האם בניתוח קיסרי…. או שמא לידה רגילה….

מצד אחד לידה בניתוח היא כביכול פחות פולשנית ספציפית מבחינת הבעיתיות שהיתה לי… כי זה בעצם כמה שפחות זמן וכמה שפחות התעסקות עם איזורים שמבחינתי הם איזורים אדומים…. מצד שני יש ללידה כזו את הקשיים שלה…. "קשירת" הידיים לצדדים… הקטטר…. העירויים… הניטרול במהלך הניתוח… הסביבה שמבחינתי היתה יותר מאיימת… אנשים זרים עומדים מעליי ואני לא מכוסה כולי…. היה נראה לי לא פשוט… אבל מעבר להכל הרגשתי שבלידה בניתוח קיסרי אני מפספסת משהו…. הרגשתי שאתחרט וארגיש לא שלמה.. ארגיש מובסת….

ואני מצטטת את עצמי מאותה תקופה… את ההתלבטות שלי….

אני לא יודעת אם זה הדבר הנכון בשבילי.. או אם יש דבר כזה דבר נכון…

אבל חשבתי על הרבה מאוד שיקולים… חלק הם "הרגילים"…. שבטח כל אישה חושבת עליהם… וחלק קצת יותר נוגעים לבעיה שלי….. כביכול יש לי את כל הסיבות בעולם לא ללדת לידה רגילה…. כמעט לא מצאתי לזה שום טיעון לשים בצד של ה"בעד"…. אבל יש משהו אחד.. שיקול אחד גדול… שהוא מאוד מאוד משמעותי לי…

כמה שאני מנסה לחשוב על זה.. אני חושבת שהפחד או יותר נכון "חוסר הרצון" שלי ללכת דווקא על ניתוח קיסרי נובע מהעובדה שבאיזה שהוא מקום… או לא באיזה שהוא מקום.. אלא ממש…. אני מרגישה שכאילו אני בבחירה כזאת נותנת להם סופית לנצח!!! לכולם!!!!

לכל אלה שפגעו והרסו כל השנים.. שהשתלטו לי על החיים בצורה כל כך מושלמת…. שמנעו ממני כל כך הרבה.. וגם גרמו לכל כך הרבה….

ש"בזכותם" בזבזתי כל כך הרבה שנים מהחיים שלי…. ועדיין מבזבזבת ימים שבועות וחודשים יקרים… אלה שבגללם לא ישנתי כל כך הרבה לילות.. וכשנרדמתי התעוררתי מסוייטת כואבת  ופוחדת עד שהתחרטתי על השניה שנעצמו לי העיניים..שבגללם מצאתי את עצמי במקומות שכאילו לא הרגליים שלי לקחו אותי לשם….

שבגללם יש לי כל כך הרבה צלקות חרוטות על הגוף.. ולא מעט גם על הנשמה….

אלה שהכאיבו עוד לפני שידעתי להגדיר מה זה כאב….

שבגללם אני לא יודעת לסמוך על אנשים… אלו שבגללם אני לא מאפשרת לעצמי להרגיש אהבה.. לא באמת.. לא כמו שהייתי רוצה….אלה שבגללם אני תמיד מפחדת…. שבגללם אני נבהלת כל כך מהר… שבגללם יש לי באופן תמידי סימנים של ציפורניים על הידיים… שבגללם התרחקתי והרחקתי את כל מי שניסה אי פעם להיות קרוב…. שבגלל אבדתי כל כך רבה אנשים…

אלה שכל כך הרבה פעמים גרמו לי להרגיש עייפה מותשת ונטולת כוחות לחלוטין… אלה שהשאירו את הגופה שלי כמו פגר להירקב… ובגללם אפילו לא תהיתי איך ייתכן שאף אחד לא מריח את הריקבון…. שבגללם היה לי ברור שלא אמורים לשים לב.. שאני לא שווה שישימו לב…. אלה שבגללם לא הצלחתי להשמיע קול לא משנה כמה חזק ניסיתי לצרוח…. אלה שבגללם לפעמים כל תא ותא בגוף שלי זועק מכאב… אלה שבגללם אני כל כך פוחדת מקרבה… שבגללם כל כך הרבה שנים לא ידעתי מגע אינטימי מה הוא.. אלה שבגללם גם כשיש לי מגע כזה הוא לנצח יהיה מלווה בתחושה לא נעימה לפחות……

אלה שבגללם אני חיה חיים כפולים וכבר מאבדת בעצמי את הזהות שלי….. אלה שבגללם אני תמיד אסתכל אחורה גם ברחוב הכי מואר… וגם אצלי … בבית…..

אלה שבגללם תמיד יהיה בי חלק עצוב פגוע וכואב ועם זאת חסר תחושה.. או חסר יכולת להרגיש…..

אלה שבגללם תמיד יהיו לי "מחשבות רעות"….

שבגללם הגוף שלי רעב כל כך הרבה זמן….

שבגללם כל תחושה של אושר תמיד מלווה בפחד ועצב….

שבגללם לא אוכל לסמוך על עצמי לעולם…

שבגללם לעולם לא אוכל להאמין… באמת להאמין… שאהיה אמא טובה….

ודווקא בגללם…..

רוצה ללדת לידה רגילה….

כאילו זאת נקודה שבה אני לא רוצה לתת להם לנצח….!! לא רוצה שגם את זה ייקחו ממני!!! לא רוצה שהמפגש הראשון שלי עם הלד שלי יהיה מפגש של חולשה…. שאמא שוב הפסידה… שוב לא הצליחה להתגבר ונתנה להם לנצח גם את הסיבוב הזה….

הסיבוב החשוב מכל!!!

רוצה שבמפגש הראשון שלי עם הילד שלי יהיה מפגש של נצחון!!!!

של- סוף סוף אחרי כל כך הרבה שנים-עשיתי משהו שונה!!!! אמרתי להם סטופ! עד כאן!

וכך היה…..

ילדתי את בני בלידה רגילה….

אני מתביישת להודות שאפילו ממנו פחדתי בלידה… פחדתי שיכאב לי… שיכאב לי שם למטה כשאלד… שיכאב לי ואני אאשים אותו… שהוא יצטרף לרשימת הפוגעים הכל כך ארוכה שלי… כי הנה הוא… בן.. ממין זכר… והוא מכאיב לי שם…. ואני אשנא אותו… ואפחד ממנו…

וואו הלידה… כל כך פחדתי מהלידה…

הלכתי לסיור מקדים כזה… לסיור בחדרי לידה ומחלקת יולדות… זה היה מפחיד ומאיים… שם נתקלתי במיטה המפלצתית…. בצינורות .. במכשירים.. במכונות…. כל כך הרבה אנשים… כל כך הרבה פוטנציאל לפגיעה…

הם הסבירו שם שיש דבר כזה בעיקרון מיילדת אבל אם היא לא במשמרת או אם היא עסוקה במקרה אחר או כל סיבה אחרת היא לא בהכרח יכולה להתפנות.. ואין להבטיח מי כן יהיה פנוי באותה סיטואציה…. הם הסבירו שבעיקרון אנשי צוות יכולים להיכנס ולצאת מהחדר… ושאנחנו צריכות להבין שמתרחשות בו זמנית מספר רב של לידות ולא תמיד יש זמן להסביר או להתייחס… לא תמיד יש איש צוות אחד וקורה שמתחלפים מספר אנשים (דגש על א נ ש י ם… לאו דווקא נשים)…

שאלתה של אישה אחת האם יהיה ניתן להבטיח טיפול על ידי אישה נענתה בתשובה שאי אפשר להבטיח דבר.. ניתן כמובן להשתדל.. אך שום דבר לא וודאי…..

שוב יצאתי משם בתחושת פחד מהולה בייאוש…

החלטתי ללדת בבית החולים שבו עבדה הרופאה שלי….. זאת היתה אולי ההחלטה הכי טובה ונכונה שעשיתי בחיים….

ראשית… גם הרופאה שלי כמובן הסבירה לי ששום דבר לא בטוח בחיים… ושיכול לקרות מצב שהיא לא תוכל להגיע… אבל זה סיכוי קטן ושהיא תעשה כל שביכולתה להיות שם איתי כ-ל הדרך… אבל למידה ולא… היא עשתה את הלא יאומן…. (כמובן בהתייעצות איתי ועם בן זוגי ובאישורנו המלא)… היא דיברה עם מספר קטן של מיילדות שעובדות איתה… סיפרה להם לגביי .. ותיארה להם את המצב.. שאלה אותן אם הם מוכנות לקחת חלק בתוכנית הלידה שלי.. ולעזור…. המיילדות המקסימות האלה נענו מיד!!! הרופאה שלי הדריכה אותם עד הפרט הקטן ביותר… ודאגה שניפגש איתם מספר פעמים לפני הלידה.. וכך היה… המפגשים האלה .. והידיעה שהרופאה שלי דאגה לכל הפרטים הקטנים ביותר החדירה בי כוחות שכמעט ושכחתי שקיימים בי….

גם לכל מפגש עם המיילדות הרופאה שלי דאגה להגיע… להראות נוכחות ובעיקר להרגיע…

מידי פעם היא שאלה אותי אם אני מוכנה כבר להיבדק בדיקה פנימית… בשום שלב לא הרגשתי מוכנה והיא כמובן לא לחצה … הסבירה לי שזה חשוב… ושאולי כדאי שהלידה לא תהיה ההתנסות הראשונה שלי עם בדיקה מסוג זה… אבל לא לחצה מעולם….

יום הלידה הגיע… הרופאה שלי ליוותה אותי כרגיל מההתחלה.. היא היתה החלוצה… לפני כל צעד שלי… ואני מתכוונת לכמעט כל צעד באופן מילולי ממש.. היא דאגה לפנות את הדרך.. בדקה ווידאה שהדרך נקיה.. שכל הנוגעים בדבר יודעים על רגישות המצב ויתנהגו ברגישות המתאימה…. אין לי מילים לתאר… וכאן אני חייבת להדגיש שיותר מכל דבר רגע או מצב אחר… כאן הרגשתי יותר מכל התהליך הארוך הזה … את העזרה שלה ממש ממש כמו חמצן שמוזרם אליי … הרגשתי בחנק מוחלט… ללא טיפת אוויר… והעזרה הזאת שלי בסלילת הדרך שלי… ממש הפיחה בי אוויר…. כאילו היא הנשימה אותי באופן תמידי…

היא דאגה שאהיה בחדר לבד…. שאולי נשמע כפינוק למישהו מהצד.. אבל אני הרגשתי שזה הכרחי.. זה הוריד את רמות הסטרס שלי פלאים… פחות פחדתי להתפרק… פחות פחדתי להיפגע… פחות פחדתי נקודה.

כשבקעו המיים נבהלתי נורא…. כל תחושת הרטיבות הפתאומית הזאת זיעזעה אותי ואת גופי… ברחתי למקלחת בטירוף מוחלט ושטפתי ושטפתי רועדת כולי ובוכה… ובוכה….

בחדר לידה… כמו קודם… כל מי שהתקרבה אליי היתה "בסוד העניינים"… וכאן יש לציין כי מתחילת הטיפול ועד סופו מלבד מרדים אחד כל אנשי הצוות לאורך כל הטיפול היו נשים בלבד כולל רופאת הילדים שנכנסה בסוףף הלידה לקחת את בני!!!!!!

הצוות המיודע היה מצומצם ומיומן ולא רק מבחינה רפואית.. הרגישות שלהם היתה עצומה…וגם כאן הופתעתי כל כך לטובה….

כאן הגיע שלב ה"אין ברירה"… הייתי חייבת לעבור בדיקה פנימית… לדעת עד כמה מתקדמת (או לא) הלידה… אני חושבת שזה היה הדבר שפחתי ממנו יותר מהכל…. ועם כל תחושת האמון והביטחון שלי ברופאה שלי … זה נראה לי כמו סוף העולם!!! איך לעזאזל אני אמורה לעשות דבר כזה…?!?!?!?!?

זה הרגיש לי בדיוק בדיוק כמו פעם!!!!! איך אוכל לשכב על המיטה ו ל ת ת למישהו לעשות לי את מה שפגע בי והכאיב לי כל כך….?? ועוד במודע… מבחירה…..

התביישתי כל כך…. אני לא יכולה לתאר את תחושת ההשפלה.. הפחד… הגועל… הבושה… הבילבול והכאב שהרגשתי רק מהמחשבה…. אפילו עכשיו ברגע זה.. ברגע שאני כותבת את המילים האלה.. כשאני בעצם אחרי כל זה… פני מחליפות צבעים בין בושה לכאב… בין הפחד והגועל…. גם עכשיו… לא מאמינה שהצלחתי לעשות את זה…. לא מרגישה שזה נגמר….

אבל הצלחתי… ועשיתי את זה.. ואני כאן…. וגם זה… כן.. גם זה… בזכות הרגישות המופלאה של אותה רופאה… בכל שלב.. בכל שניה… היא שיתפה אותי.. שאלה… חיכתה בסבלנות גם כשביקשתי ממנה לצאת מהחדר… ולחכות שאגיד שאני מוכנה… היא לא כעסה עליי או אמרה שהיא עסוקה ויש עוד 1000 יולדות כמוני…. היא לא ליגלגה עליי שאני מתנהגת ממש כמו תינוקת.. ממש ילדה קטנה… היא פשוט יצאה…. וחיכתה… ורק כשהייתי מוכנה (עד כמה שניתן) היא נכנסה…. וישבה לידי… ולא עמדה מעליי… ולא ביקשה שאשכב…. והשאירה את כל הכיסויים מעליי.. ולא הסתכלה לשם.. אלא רק אליי…והרגיעה ודיברה… וכשסיימה… (ממש שניה לפני שאני מתתי מרוב כאב ובושה) היא שאלה אם ארצה שהיא תצא או תישאר… ביקשתי שתצא… וגם כשיצאתי כמו רוח סערה שניה אחריה… וברחתי להיות קצת לבד… להתנקות.. ובדרכי המיוחדות להירגע… היא לא כעסה… לא איבדה את הסבלנות אפילו לא לשניה…. ואפילו התקשרה אליי .. רק כדי לדעת שאני בסדר.. ושאדע שהכל בסדר מבחינתה….

אני כותבת את המילים האלה… ונזכרת.. ולא מאמינה…. לא מאמינה שהתברכתי בכזאת רופאה… כי אני יודעת (מנסיוני הרפואי בתחומים אחרים)… שלא הייתי שורדת את זה בלעדיה…..

כך זה המשיך במהלך הלידה… שלב אחרי שלב… את הבדיקות הפנימיות הייתי צריכה לעבור עוד ועוד פעמים.. וכבר לא ברחתי… עדיין פחדתי כאב לי והתביישתי… עדיין ביקשתי ממנה לצאת לפני הבדיקה עד שאהיה מוכנה.. עדיין התכסתי… עדיין ביקשתי ממנה לצאת מיד אחרי… אבל נשארתי שם…..והאמנתי בה… והאמנתי בי… סמכתי על שתינו… ולא כעסתי…

במהלך הלידה היו רגעים מאוד קשים… החלטנו להשתמש באפידורל…. גם כאן ההחלטה היתה רחוקה מלהיות פשוטה…. מצד אחד פחדתי מניטרול התנועה הזה… מהשיתוק הזמני.. מהאיסור לרדת מהמיטה… מהצורך לעשות צרכים בעזרה של בן אדם….

(ושוב..גם כאן הייתי חייבת לעשות הפסקה בכתיבה.. כי עם כל הליווי המדהים שהיה לי.. עדיין מתקשה לדמיין את עצמי… אותי… בסיטואציות האלה.. עדיין קשה לי להאמין שהייתי שם….)

אם כן.. מצד אחד היו חסרונות לאפידורל.. אך מצד שני פחדתי נורא שהכאב הזה יחזיר אותי אחורה… יגרום לי לפלאשבקים בלתי נשלטים … ולחוסר שליטה בעצמי ובמעשיי… אחד הפחדים הגדולים שלי בעולם…

האפידורל לא תפס בצורה מושלמת ולכן לא היה פשוט כל כך… גם תהליך החדרת האפידורל עצמו על ידי המרדים היתה קשה.. ואולי אחת החוויות הקשות בלידה… האפידורל נעשה על ידי מרדים לא רגיש בלשון המעטה… והמגע שלו בשילוב עם הקול הגברי וחוסר הרגישות בעטו אותי לפלאשבקים קשים שרק בעזרתה של הרופאה שלי שהחזיקה אותי חזק חזק נתנה לי יד ודיברה איתי .. הצלחתי להישאר שפויה… אני זוכרת את המאמץ שהייתי צריכה להשקיע על מנת להישאר שם.. להישאר בפוקוס… המאמץ הזה היה קשה מרוב הצירים בלידה….

במהלך הלידה הלא קצרה שלי.. היו הרבה רגעי שבירה… היו פעמים שהתעקשתי לקום מהמיטה…. ושוב נענתי בהמון סבלנות והבנה שעזרו לי להבין שזה לא רעיון טוב.. ולוותר…. היו פעמים שהתקשתי להתרכז.. להתפקס… "להישאר" בכאן ועכשיו…. והתמיכה הבלתי פוסקת היא שעזרה לי להמשיך הלאה…

עם כל זאת… במהלך כל הלידה… כ ו ל ה… רציתי למות… רציתי למות מבושה… כמעט כל מה שאני זוכרת מהלידה הזאת זה ההשפלה שהרגשתי.. ההשפלה והבושה… אפילו הכאב התגמד לעומת הבושה….

ההרגשה הזאת.. של השכיבה ברגליים הפתוחות…. הדם.. ההפרשות… חוסר האונים… הכאב המטורף…. הסביבה הלא מוכרת… גם עכשיו מעלה בי תחושות נוראיות.. בחילה חרדה נוראית…

גם בסוף הלידה נטולת כוחות נפשיים ופיזים לחלוטין אני זוכרת את הבושה העירנית וההשפלה התוססת עם כחות משלהם.. מלאות חיות ועוצמה במהלך כל התהליך בו הרופאה שלי תפרה אותי ואת הרצון העז והעצום שלי לשלוף את הכפית של גברת פלפלת להתגמד למימדים פיצפוניים ולהיעלם… פשוט להיעלם!!!!

הרופאה שלי נשארה איתי… גם כשלא יכלה.. למרות שהיתה חייבת ללכת… למרות שלא ישנה מספר רב מאוד של שעות…. היא היתה שם.. איתי… לאורך כל הדרך.. זמינה יותר משיכולתי לבקש מאוהבי הגדולים ביותר… אך מעבר לנוכחותה הפיזית.. עצם הידיעה שהיא שם…היא זאת שגרמה לי להתגבר… היא זאת שמשכה אותי עד הסוף…. שנתנה לי את הכוחות הפיזיים והנפשיים לשרוד את הלידה הזאת… את התהליך שלא האמנתי בשום פנים ואופן שאצליח לעבור….

והיום.. היום יש לי את הבן הכי מקסים שרק ניתן לבקש… ולולא היו לי הפסיכולוגית המדהימה שלי שלא התייאשה ממני מעולם…שתמכה בי לפני אחרי ובזמן.. והרופאה המלאכית שלי.. כנראה שלא הייתי כאן… והוא לא גם….

היית רוצה לספר את סיפור הלידה שלך?
תוכלי לעשות זאת
כאן