בני נהרה בזמן מבצע של"ג ובעטיו.

הייתי לבדי בעולם שנמלא במוות. כשהגיע אבי בני לחופשה פגשתיו מלא במוות הזה.

הקשר בינינו דעך כבר אז אבל הוא בא מן המוות והיה נואש למצוא לו שוב חיים. למשך הרף עין נראה שהקשר בינינו מתחדש. בליבי קיוויתי שהשבר אולי יחזיר את החיים לאהבתנו. למשך זמן קצר נראה שגם הוא רצה בכך, שיתף אותי ברגשותיו הקשים מהעורף הממשיך בשגרתו, כאילו כלום לכאורה. על המוות שפגש לא הסכים לדבר. אותו שתק אליי בלילותינו שחזרו להיות משותפים לזמן קצר. נצמדנו זו לזה כמו ביקשנו להסתיר מעינינו את המוות שכך פלש לחיינו.

כשנודע לו על קיום הבן הזעיר בבטני התרגש תחילה ואז כמו הסתגר וזעם עוד יותר. כלפי חוץ שמח בהריון והתגאה בו, אך הוא התווסף לרשימת פשעיי שפשעתי נגדו: הוא מעולם לא רצה בילד, הוא לא רצה להיות אב, הוא חפץ להיות הילד בבית.

אני, להפתעתי, דבקתי בכל כוחותיי בילד שהחל לגדול בתוכי. נאחזתי בחייו שצמחו בי כנגד המוות סביבי ובתוכי. גירשתי מחשבות אחרות כזבובים טורדניים עד כמה שיכולתי. בימים יכולתי.

הלילות היו לממלכת הסיוטים, סיוט רדף סיוט. בכולם ילדי נעלם ממני, נלקח, אבד. בלילות חזרתי לרוץ ולחפש בחלומותיי מישהו או משהו יקר שאבד לי, שנלקח ונעלם מהשגתי. אבל בני גדל בתוכי ואני החזקתי בו ובי, נאחזתי בחיים ששבו למלא אותי יחד איתו. ואכן התמלאתי בהם. הרגשתי טוב כפי שלא זכרתי מאז נגזלה ילדותי. הפכתי פעילה, יצרתי קשרים, החלתי למצוא לי אפיק משלי בעולם.

עד הלידה.

כשהגיעו הצירים פחדי מלידתו כבר היה גדול כל-כך. זו החוויה הזכורה לי ביותר: פחד מציף שמילא אותי עד שלא חשתי דבר מלבדו. יודעת-מנחשת שהיו גם כאבים והתרגשות אבל אותם אני לא זוכרת. זוכרת את הפחד הנורא, את תחושת המלכודת. עמדתי לבסוף להפוך לאמא וכל-כך נורא פחדתי.

בדממה מבולבלת ניסיתי למלא את הוראות המיילדת. לא הבנתי למה מתעקשים סביבי לנגב לי את המצח, למה מעודדים. – "אני בסדר", רק שייגמר כבר. רק שיניחו לי. "לא זכרתי" כל-כך ארוך את הסיוט הזה: לפי "השעון הפנימי" הכל אמור היה להסתיים כבר מזמן. אלא שנמשך ונמשך ולא חדל.

מישהי בי ריחפה ליד התקרה ומסרה ביבושת האופיינית שלמישהי כאן למטה כואב מאד ככל הנראה. לא ידעתי מה לעשות עם המידע הזה, הוא נראה לי לא רלוונטי. יאללה בואו נגמור עם זה. – אבל לא.

כשסוף סוף יצא ילדי לעולם, לאחר שראיתי את אצבעותיו, העתק מוקטן של אצבעות אביו, את עיניו הננעצות בריכוז רציני בי, לאחר שספרתי את איבריו בחרדה, חיבקתי וליטפתי, הוא נלקח ממני. לא הבנתי מדוע ולאן אבל הייתי המומה ועייפה מכדי לשאול. ביקשתי לקום למקלחת שאמורה הייתה, למיטב זכרון גופי הנעלם מהכרתי עדיין לסיים את "הטקס" הזה. לא הבנתי את המבטים המשונים, הכל היה מוזר כל-כך, כל-כך לא מתאים להתניותיי. אבל הייתי גם אסירת תודה: הייתה מעייפת ומתישה כל כך, הלידה המשחזרת.

הרופא התמהמה אבל מישהו בי אמר שעכשיו כבר בטוח ואפשר לישון. התעוררתי לשאלותיו המשונות של הרופא כשהגיע ולא הבנתי את תכליתן. הצלחתי לענות לו על חלקן מתוך דממת ההלם: הזקיף הנאמן שנוצר לתכלית כזו בדיוק שוב נקרא למשמרת. אחר כך הועברתי למחלקות התאוששות ויולדות, צופה במתרחש לי ובי מתוך ריחוק חומל ומרכך.

………..והילד איננו. תחילה עייפה הייתי מכדי שאבחין בכך, שאזכור שילדתי, שאבין היכן אני נמצאת. אך ככל שנקפו הדקות והשעות יותר ויותר ידעתי, מישהי בי ידעה: ילדתי, ראיתי את ילדי, הוא נמצא אי-שם. ריחוקו-היעלמותו החל להכות בי כמימוש סיוטיי. כל מי שעבר לידי שאלתי. – אולי ענו לי אך התשובות לא הגיעו אליי. מישהי חרדה מאד בתוכי הלכה ונשאבה לחרדות-סיוטיה, הקיצה שוב ושוב מתרדמתה ההמומה לשאול היכן הוא. מישהי האיצה בי לקום לחפשו. אבל הייתי ישנה בתוכי, מחופרת בהיעלמותי מחיי וגופי.

רק למחרת התעוררתי דיי כדי לדרוש תשובה של ממש. צבא אחיות מגוהצות במדים לבנים קם לנזוף בי על "המהומה" – נכנעתי, מוצפת דמעות שקופות-נעלמות וחסרת אונים. כמו אז.

כשהגיעה שיירת האקווריומים, תאים על תאים על תינוקותיהם, ישנים-מייבבים-צורחים, קמתי לקחת את בני שהוחרם. קמה מהומה. המומה הוחזרתי למיטה.

נלכדתי:

זה היה זן חדש של בית ילדים והיו בו מטפלות דרקוניות בהרבה מהזכורות לי מימי ילדותי.

אני רציתי שקט. ייחלתי שיניחו לי, לנו, שיתנו לי לפגוש-להכיר את ילדי, לו להכיר אותי. כמהתי לשקט ולמעט פרטיות. בייחוד ייחלתי שיניחו לי להתאושש מבית הילדים שקם עלי להמיתני, שנים ארוכות כל כך אחרי.

אח"כ נותרה רק אמא, כבר בביתי. היא כרכרה סביבנו, ליהגה מלל לא מובן לי, הציקה בעצות מטופשות. לא לזמן רב. מהר התברר שאין לה מה ללמד אותי שלא ידעתי בעצמי-מעצמי.

אמא התכוונה להישאר איתנו שבועיים אך עזבה כעבור 4 ימים, – לא יכולתי לשאת את נוכחותה לידנו. כמו אז היא עזבה והותירה אותי לסיוטיי: זעמו של אבי בני ושיירה לא נגמרת של מבקרים שעינו אותי, לא נתנו מנוחה. נותרתי לבדי מולם כמו מאחורי קיר זכוכית שקוף ואטום: לא השתייכנו לאותו היקום, העולם על אנשיו ואני. לא ידעתי מה לעשות בו ואיתו והוא כנראה לא ידע מה לעשות איתי.

גם את ברית המילה עברתי בתוך העינוי ההלום: זו נערכה בסלון ביתי. עמדתי במרפסת הכביסה, בוכה בייאוש מצרחות בני שבקעו לאוזניי מהחדר והכו בי. מישהו הרחיק אותי משם כש"נכנסתי להיסטריה", כששוב נתלש מידיי והורחק, כשהופקע שוב. מישהו לקח אותי משם, מישהו עמד לידי ולא הניח לי לחזור כדי לקחת את בני מידי מעניו.

היינו לבדנו, רק אני והוא על אי מופרד ותחום. הוא היה משענתי היחידה בעולם הזר שסבב אותי. רק הוא זכור לי ממנו, מכל העולם. יודעת היום שהייתי מוקפת אנשים אך הם לא הגיעו אליי, אני לא אליהם: הייתי עטופה ומוקפת בקיר זכוכית שקופה-צוננת, דוממת, מפרידה וחוסמת.

"חזרתי לעצמי" כשהבן לקה בדלקת האוזניים הראשונה. זו חנכה שרשרת אינסופית של מדחומים, אמבטיות, לילות לבנים, מרפאות וחדרי מיון שארכה שש שנים נצחיות, השייכות לסיפור אחר.

 

היית רוצה לספר את סיפור הלידה שלך?
תוכלי לעשות זאת
כאן