בת 29

שנתיים אחרי הלידה

קרן אור נפגעה בילדות המוקדמת על ידי אבא שלה וסבא שלה ועדיין נמצאת בטיפול בטראומה שעברה.

לפני שילדתי את בני, ועד מספר חדשים אחרי שנולד, לא זכרתי דבר מהפגיעה. בדיעבד אני מרגישה שביחד עם התינוק שלי ילדתי את הסוד הנורא עליו שמרתי במשך כל חיי.

הלידה התחילה ביום חמישי בשעה שמונה בבוקר… הרגשתי צירים. הרגשתי שזה זה. בעלי לא היה בבית והזעקתי אותו שיבוא. נלחצתי. פתאום התחלתי לפחד… לא ידעתי כמה זה זמן זה יקח. בראש היה לי משהו כמו "שש שעות". למעשה הלידה התארכה למעל שלושים שעות.

נכנסתי למיטה וניסיתי לנוח. את היום והערב העברתי בניסיונות מנוחה שהופסקו על ידי הצירים. לא הצלחתי באמת להירדם והייתי די לחוצה.

בלילה נסענו לחדר לידה.

חברה שלי הייתה בהיכון כדי ללוות אותי בחדר לידה, התקשרנו אליה – קבענו שנפגש שם.

כשהגענו לחדר לידה השעה הייתה אחת בלילה והייתי מאוד עייפה אחרי יום שלם של צירים. הייתי אמורה להסתובב כדי לזרז את הלידה – הליכה מקילה על הרחם להיפתח, אבל הייתי עייפה מדי. עדיין לא נכנסנו, חיכינו בחדר המתנה בחוץ ובינתיים ניסיתי לעמוד, להסתובב אבל הייתי מאוד עייפה. הלכנו לנוח קצת באוטו – בעלי נרדם בכיף ואני לא הצלחתי להירגע. שום תנוחה לא הייתה נוחה לי.

התחושה שאני לא בפינה הבטוחה שלי מאוד השפיעה על המצב הנפשי. אני חושבת שבעצם לא רציתי להיות שם.

נכנסנו בחזרה פנימה, החברה כבר הגיעה, ואני נכנסתי לקבלה של חדר הלידה – לבדיקה ראשונה ומוניטור.

האחות השכיבה אותי על המיטה ובדקה: "פתיחה ארבע!" ואני… מאוכזבת… מה? רק ארבע? איך זה יכול להיות, אחרי כל כך הרבה שעות?

היא רצתה לשמוע את המוניטור ומשום מה לא הצליחה, הדופק נשמע לה חלש, והיא לא אמרה לי שזה מדאיג אותה, אלא פשוט הכריחה אותי לשכב שם במשך שלוש שעות מחוברת לחוטים של המוניטור, וכל פעם אחרי כמה דקות שהייתה הפסקה, התחילה לי את הכל מחדש. זו הייתה הרגשה נוראית. היא לא נתנה לי לזוז, רק לשכב בתנוחה אחת, אפילו לשירותים בקושי נתנה לי ללכת ומיד חיברה אותי שוב.

רק עכשיו אני יודעת מה שלא יכולתי להבין אז: התינוק שלי היה הפוך, לא במצג עכוז, אבל הפוך ממה שהם רגילים, ולכן הלב היה בצד השני והיא לא שמעה אותו טוב. אני עד היום לא מבינה למה גם היא וגם המיילדת לא חשבו על האופציה הזו. סתם עינו אותי שם במשך שעות על גבי שעות כי חשבו שלתינוק יש דופק חלש.

בשעה שבע בבוקר נכנסתי לחדר לידה, עם פתיחה של ארבע וחצי.

קיבלתי מיילדת שממש לא התאימה לאופי שלי בלשון המעטה. אני חלמתי על לידה טבעית, שיתנו לי להסתובב וללכת הרבה כדי לזרז את הלידה, שיתנו לי להיות במקלחת כמה שאני רוצה כדי להקל על הכאבים.

כשהמיילדת הותיקה הזו שמעה שאני ממש לא מוכנה לקחת אפידורל, היא עשתה כזה פרצוף. לי זכור המון לחץ. תחושה של לחץ, הם רוצים שאני כבר אלד, הם רוצים לתת לי אפידורל וזירוז ואני מתעקשת שלא. הם רוצים לפקוע לי את המים ואני מתנגדת שוב ושוב. הם רוצים שאני אשכב בלי לזוז ואני משנה תנוחה, רוצה לרדת מהמיטה שכבר שעות שוכבת עליה. רוצה שיעמעמו את האורות, חברה שלי מכבה אותם, והמיילדת נכנסת אחרי כמה דקות ומדליקה הכל – "מה את חושבת, שאת בבית שלך?" הרגשתי נורא. הרגשתי שמתייחסים אלי כמו אל אפס, איזו טיפשה שמפריעה להם בעבודה השוטפת, בסרט הנע של הלידות. כל הזמן נכנסים רופא ומיילדת ועוד אחת, וכולם רוצים שאני כבר אסכים לאיזה זירוז או פקיעת מים. ואני רוצה שהתהליך יהיה טבעי, בקצב שלי. זו הלידה שלי, זה הגוף שלי. למה הם לא מבינים אותי?

אבל אני כל כך מותשת, עייפה, איך בכלל אפשר לומר משהו למישהו במצב כזה. כל כוחותיי מופנים להתמודדות עם הצירים, אין לי כוחות פיזיים ונפשיים להגן על עצמי מולם. מרגישה כל כך חלשה.

החברה שאיתי משתדלת "לייצג" אותי, כי אני ממש לא מסוגלת. היא הודפת אותם שוב ושוב, עד שאחת המיילדות מתחילה להתווכח איתה, ולכעוס עליה, שהיא מסכנת את בריאותי, שהיא חסרת אחריות. שאם משהו יסתבך זה יהיה על הראש שלה. הן עומדות בפינת החדר ומתווכחות כאילו בלחש אבל זה כל כך צרם לי. כל כך הפר את טיפת השלווה שעוד ניסיתי לשמור עליה – האי היחיד של שפיות בכל הלחץ הזה היו בעלי והחברה הזו, שעודדו אותי ותמכו בי, גם ככה הרגשתי מאוד לבד. ועכשיו הם עוד מנסים להעיף משם את העוגן שלי.

בסוף הכריחו אותה להבטיח שלא תתערב יותר, ושתתן להם לעשות מה שהם רוצים. חוצפנים.

הרופא נכנס לבדוק פתיחה ובלי לשאול אותי עשה סטריפינג – זו בעצם קריעה ידנית של השק העוברי שדבוק לדופן הרחם. לא ידעתי מה זה, רק שזה מאוד כאב לי. הרגשתי שהוא מכניס את היד ומסובב אותה, ושזה כואב ולא נעים, תנועה גסה כזו.

כבר היה יום שישי בצהרים.

המשמרת של המיילדת הראשונה נגמרה, נשמתי לרווחה שנפטרתי ממנה. ממש כך. ואז הכל השתנה לטובה!

זו שנכנסה במקומה הייתה כל כך מקסימה, כל כך רגועה ונחמדה, כל כך איתי. זה היה שינוי מבורך.

הרופא המשיך להתעקש על פקיעת שק מי השפיר, כל הזמן רוצה לזרז אותי, אבל למזלי הרב המים פקעו לבד סופסוף, והוא עזב אותי בשקט כי הבין שהלידה מתקדמת.

כבר הייתי בפתיחה של שמונה.

ממש קרובה לסוף!

הייתי כל כך עייפה, והכאבים היו מאוד חזקים. הציעו לי לקחת גז צחוק, והסכמתי.

זה דבר שלא משתמשים בו כל כך כי הוא לא מאוד חזק וזה משפיע רק כל עוד נושמים מהמסיכה. אבל טשטוש לא רציתי כי זה עובר גם לתינוק, ובעצם יוצר ניתוק וחוסר אכפתיות של האמא למשך השעות שזה משפיע. ואני, אני רציתי להיות שם, להרגיש, לחוות את האמהות ברגע הכי מדהים שלה!

אז לקחתי גז צחוק… זה לא גורם לצחוק… זה גורם מעין ריחוף כזה נעים, שבתוכו הכאב נדמה רחוק והכל לרגע מיטשטש ונעלם… יכולתי קצת לנוח. יכולתי קצת לצבור כוחות, אחרי שעות של מלחמת התשה במיילדת וברופא, אחרי שעות של חוסר התקדמות שנדמו לי כנצח. זה מדהים איך ברגע שהמיילדת הראשונה יצאה הלידה התחילה לטוס!

די מהר הגעתי לפתיחה של עשר. השלב הזה זכור לי כחלק הכי טוב של הלידה. תחושה שזה זז סופסוף, שיש התקדמות מבורכת, שאני יכולה לעשות את זה.

הגיעו צירי הלחץ, ואז אני כבר לא ממש זוכרת מה היה, רק שזה היה יחסית מהר, שהראש שלו יצא, שהרגשתי אותו מחליק החוצה, וזו הייתה התחושה הכי נפלאה בעולם, עד כדי כך שאין לי מילים לתאר את האושר הזה. בשניה אחת כל הכאבים העצומים הפכו לשמחה הכי גדולה שיכולה להיות. המיילדת הניחה אותו עלי, הוא היה כל כך קטן וחלקלק, עדיין מחובר אלי בחבל הטבור, ורציתי להחזיק אותו עוד ועוד. בכיתי מהתרגשות ושמחה, בעלי בכה, החברה בכתה.

הדבר היחיד שהעיב על האושר הנצחי הזה היו התפרים. הייתי צריכה לשכב עשרים דקות בזמן שהרופא תופר אותי, וזה היה אחד החלקים הכי נוראים של הלידה. לא בגלל הכאב, כי עושים את זה בהרדמה כמובן, אלא בגלל התחושה שזה עורר בי. אני רוצה לסיים עם טעם טוב בפה: הילד שלי היום בן שנתיים, והוא המתנה הכי גדולה שקיבלנו בחיים!

אני יודעת שכשאלד עוד ילדים בעזרת השם, זה יהיה אחרת לגמרי. אני יודעת שאפשר אחרת.

מסר לאחרות –

קודם כל: לסמוך על עצמך!

תאמיני שיש לך את הכח והיכולת ללדת את התינוק שלך!

את חזקה וגיבורה ואמיצה, ואת לא צריכה שמישהו יוציא את התינוק ממך עם מכשירים, את יכולה לעשות זאת מצויין כי כך נבראת, זו המהות הנשית שלך!

ממליצה להתכונן כמה שיותר. לא מספיק לעשות קורס הכנה ללידה. רצוי לעשות עבודת שטח טובה. ללמוד שיטות הרפיה ולהשתמש בכל מיני שיטות טבעיות להקל על הלידה.

ממליצה מאוד ללדת בלידה פרטית, יש היום כמה חדרי לידה שיש בהם "חדר טבעי" שבו את מקבלת מיילדת בראש טוב, את יכולה להביא דולה או חברות, נותנים לך יחס מאוד אנושי וזה משפיע לטובה. לאשה שמרגישה ש"ביתה הוא מבצרה" ממליצה בחום לחכות בבית כמה שיותר לפני  הנסיעה לחדר לידה, ואולי אפילו ללדת בבית, אבל עם מיילדת-בית מקצועית ומנוסה בלבד! יש כמה כאלה בארץ, והן מעולות.

איך היתה רוצה שיהיה בפעם הבאה?

הייתי רוצה לידה בה אני מרגישה חזקה, מרגישה כמה כח יש לי בתור אשה, בתור אם. כמה מדהים הכח שקיבלתי להביא חיים חדשים לעולם הזה.

הייתי רוצה להתייחס לגוף שלי בסבלנות, ברכות, באהבה, בנחישות. לסמוך על עצמי שאני יודעת איך לעשות את זה, שהגוף שלי יודע כי זה דבר טבעי וככה נבראתי.

לזכור שאני מממשת את המהות הנשית שלי בכך שאני יולדת.

לתת לעצמי להיות בתוך התהליך הנפלא הזה, ולעשות זאת במקום ובדרך שארגיש בטוחה.

מסר לצוות המטפל:

אין לי כל כך מה לומר, אני מצרה על כך שהגישה היא כל כך מכנית ובלתי אישית, אבל זה לא אשמתו של אף אחד ספציפי. אני מודעת לכך שרוב הנשים מפחדות מאוד ללדת, מעדיפות משככי כאבים, ורוצות שזה יגמר כמה שיותר מהר.

כשזו הגישה הכללית אין לי כל כך מה לומר.

רק שאפשר לכבד את הדרך גם אם היא שונה משלכם. סך הכל גוף של אישה בנוי ללדת, זה הדבר הכי טבעי שכרוך בהיותנו נשים, וחבל להפוך זאת בכח למשהו כל כך טכני וקר.

היית רוצה לספר את סיפור הלידה שלך?
תוכלי לעשות זאת
כאן