מאת טניה שמוקלרמן

"כל מצוקה ואיום הם כמו התכווצות בגוף. כל עוד הגוף מכווץ על ידי מצוקה, הוא  לובש את צורתה. גוף מתמודד עם הקושי בשעה שהוא הנו הקושי.  רוב האנשים מניחים לגופם להתכווץ אל תוך התבנית של השיבושים בחייהם ולהיות  אנדרטה לכל הדברים הלקויים, בכל רגע ורגע."

יוג'ין ג'נדלין , פילוסוף ומייסד שיטת ההתמקדות

בגיל 15 הייתי נערה עדינה, תלמידה מצטיינת, הילדה הכי מקובלת בכיתה, עם חלומות גדולים. בגיל 15 נאנסתי. נחטפתי מתחנת אוטובוס, ונאנסתי באכזריות ע"י גבר שיכור. אחרי שגמר, זרק אותי מרכבו בצדי הכביש מחוץ לעיר. הלכתי שעות עד שהגעתי הביתה, המומה מכאב, כשאני סובלת מדימום קשה. במהלך השעות האלה, כשאני זוחלת כמו חיה פצועה, נולדה והתגבשה בלבי החלטה לא לשתף אף אחד , לא לחשוב על זה ולא לתת ל"אירוע" להשפיע על חיי. החלטתי להתייחס למה שקרה כאל מעידה קטנה, נפילה, שריטה זעירה וחסרת חשיבות, שדי אם אשים עליה פלסטר והיא תעלם. הוריי לא היו בבית באותו לילה. התקלחתי ואת בגדיי זרקתי לפח. שמחתי שאני לא צריכה לדבר ולספק הסברים. הבושה חנקה אותי: למרות שלבשתי חצאית ארוכה וחולצה סגורה, למרות שהשעה הייתה רק 8 בערב, אני א נ י !! הייתי שם, ב י ורק ב י הוא בחר!!

עברו שנים ואכן ה"אירוע" כמעט ונמחק מהזיכרון. אבל למה אני כל כך לא מאושרת? למה וויתרתי על לימודיי? למה אני נשואה לגבר אלים וחסר רגשות? למה אני בודדה וכל כך חשדנית, סגורה, מופנמת? למה אני מגיבה בתוקפנות קיצונית לדברים חסרי חשיבות ? למה יש לי כאבים כרוניים בגב התחתון? גם אחרי שהתגרשתי, עברתי לבית אחר, החלפתי מקום עבודה ואפילו פניתי לפסיכולוגית, עדיין הרגשתי קפואה מבפנים, מנותקת, לא חיה. התחלתי לחפש סיבות, להתעניין, לחפש דרכים לשינוי. די במקרה הגעתי למכללת אלבאום, וכך נחשפתי לשיטה שדרך עבודה גופנית (תנועה ומגע) מטפלת בתכנים רגשיים ומנטליים.

לשבור את קרח של הניתוק ולהחזיר את האדם לחיים מלאים ואת חווית החיים המלאים לאדם – זאת המטרה העיקרית והתכלית של פסיכותרפיה גופנית (oriented therapy body) ששיטת אלבום נמנית עמה.

"מי שנשאר חסר תנועה ברגעים של אבל ועצבות מפספס את הסיכוי  היחיד שלו להשתקם"

צ'ארלס דארווין

פרויד שם לב לכך שתחושת האני (EGO) מתחילה בגופנו. בסביבה בריאה אדם מפתח יכולת לנהל את עצמו ואת חייו בהתאם לתחושה עמוקה של ערך עצמי, שייכות, שלמות, שלווה וזיהוי נכון של רצונותיו האמיתיים. לכל אדם יש מערכת ערכים מובנית, שראיה חיובית של החיים ושל עצמנו היא חלק החשוב בה. אנחנו אמורים ללמוד את הערך העצמי שלנו דרך חוויות חיוביות ואופטימיות במהלך חיינו. אם לא נצליח לפתח ערך עצמי בילדות או שהוא נפגע קשות עקב חוויה טראומטית, נרגיש קטנים, חלשים וחסרי אונים.

ד"ר ווילהלם רייך, מייסד של שיטות טיפול גופניות, האמין שאדם מטבעו הוא טוב, שמח, גמיש ואוהב, אך עקב לחץ סביבתי מפתח לעצמו הגנות על מנת להסתגל למציאות וכך מאבד מגע עם עצמו ועם חווית החיים.

הוא הוכיח שגוף משתתף בכל התהליכים הרגשיים והמנטליים דרך תהליכים פיזיולוגיים וביוכימיים. לכן במהלך האירועים הקשים, השרירים שלנו מתכווצים כדי לחסום את התעוררות הרגשה (בשפה האנגלית יש קשר ישיר בין מלה תנועה- motion ומלה רגשemotion – ז.א.תנועה או הוצאה החוצה (moving out). רייך קרא למתח השרירי ולחסימת האנרגיה שבאה בעקבותיו – שריון (armouring ).

שרירים מהווים % 70-80% ממשקל הגוף הם מאפשרים ומבצעים תנועה בתגובה לגירוים חיצוניים או פנימיים. הם משתתפים בכל התהליכים בגופנו: תגובה מוטורית, חשיבה , רגש וכו'. הם האיבר הכי פעיל גם בתהליך המטבולי – חילוף חומרים מתבצע דרך תנועה. שרירים גם מקושרים לתהליכי קוגניציה והכרה (המילה "אנימציה" שהיא היכולת לבצע תנועה, היא מלה לטינית שפרושה – הכרה). למעשה יש קשר בין מערכת השרירים לבין כל חלקי המוח, מהמוח הפרימיטיבי האחראי על רפלקסים מולדים ועד לניאו קורטקס ובו מרכזים מעודנים של האינטליגנציה העילית. אירועים טראומתיים שגורמים לרמות גבוהות של סטרס ודיכוי, פוגעים בתהליך התקין וגורמים לנוקשות שרירית ומנטלית.

שרירים הופכים להיות שיקוף מדויק של תהליכים נפשיים וחוויות שעברו עלינו. לדברי ד"ר רייך: "נוקשות שרירים מייצגת תהליך של דיכוי ומהווה בסיס לשימור של אותו דיכוי".

כאשר אדם מאבד קשר עם המציאות, הוא קודם כל מאבד קשר עם תחושות שעולת מתוך גופו. הוא לא מכיר אותן ולא מכיר בהן. שריון שרירי הופך להיות חלק בלתי נפרד מהאישיות. היציבה, צורת ההליכה, אחיזת הראש, תנועות הידיים, המבט – מייצגים את מה שהפכנו להיות ולא מה שאנחנו באמת. במצב כזה טרפיה בדיבור שפונה בעיקר לקוגניציה מאבדת מכוחה. חיים הם תנועה, זרימת אנרגיה, רטט. על מנת לחזור ולחיות אדם חייב לנוע. על מנת לחוות את החיים עליו לחוות מגע. תנועה ומגע הן שתי מילות הקסם והמפתח לטרפיה מוצלחת.

במהלך חיינו אנחנו נחשפים להרבה אירועים קשים שעלולים לגרום להופעת סימפטומים טראומטיים. טראומה היא תוצאה של הפעלת תגובת "הילחם או ברח" שנובעת ממצב סכנה ממשית או ממה שנתפס כסכנה, מבלי שתהיה יכולת לפעול לפי מה שמתבקש מדחפים אלו.

כאשר מדובר באונס, האיום הוא חריף מאוד , ממושך, מכאיב ופוגע בכל המערכות הגופניות והנפשיות. בתנאים האלה הגוף שלנו נכנס למצב של טראומה עמוקה ומפתח את תגובת הFREEZING– הקפאת שרירים. הנוירולוג פיטר לוין מחבר הספר " להעיר את הנמר" קורא לטראומה "תמונת העבר קפואה בגופנו".

פיטר לוין שם לב לתופעת טבע מאוד מעניינת: חיות בר רבות נמצאות ביום יום בסכנת חים מיידית אך לא מפתחים סימפטומים של טראומה. לוין מסביר את זה בכך שבעלי חיים יודעים לפרק עודפי אנרגיה שנוצרו במהלך הפעלת תגובות השרדותיות.

פירוק אנרגיה מתבצע דרך תנועה: קפיצות, ריצות, רעד בשרירים, השמעת קולות ובשלב מסוים הרפיה עמוקה. פיטר לוין טוען שתכונה זאת משותפת לכל יצור חי, כולל בני אדם. בנוסף, אומר פיטר לוין שגם זיכרון של אותו אירוע ניתן לפרשנות רגשית מחודשת תוך כדי עבודה גופנית וניהול דיאלוג עם התחושות הגופניות.

לפיכך, כדי להשתחרר מהתסמונת הפוסט טראומטית, על האדם לעבוד בשלושה מישורים העיקריים: פירוק עודפי אנרגיה, עיבוד הזיכרונות הרגשיים ויצירת מציאות (פרשנות ) רגשית חלופית, שבעתיד תאפשר צמיחה מחדש. הטיפול מתבצע דרך תנועה ומגע ומתאפשר עקב קשר ישיר בין שרירים לבין מרכזים שונים במוח כולל המוח הלימבי האחראי על יצירת, עיבוד וסינון רגשות.

"התקווה היא קודם כל תחושה גופנית ולא החלטה קוגניטיבית".

אנטוניו דימסיו, חוקר מערכת עצבים

רוב שיטות הטיפול בנפגעות אונס מתמקדות בטיפול רגשי, קוגניטיבי-התנהגותי שמתבצע דרך עיבוד מילולי הכרתי בשיחה פרטנית או קבוצתית. מקובל לחשוב שפגיעה גופנית שמתרחשת במהלך האונס היא משנית, כמעט מנותקת מפגיעה רגשית וחולפת מעצמה במובן של "הזמן מרפא".

יש סברה רווחת שרגשות בקושי ניתנים לשליטה או שינוי. זה אכן כך אם אנחנו מתייחסים לרגש כאירוע שכלי בלבד. אך ברגע שאנחנו רואים ברגש תהליך גופני, זה הופך אותו ליותר קונקרטי ופשוט, יותר קל לזיהוי וויסות.

עבודה גופנית אפקטיבית בין היתר כי הגוף הוא מוחשי, ניתן לתצפית, תרגול ואימון. יכולותינו החושיות והתנועתיות משפיעות ישירות על יכולתנו להתמודד עם המצבים רגשיים קשים. גמישות וחוזק גופניים מחזקים את הגמישות והחוזק הרגשי והמנטלי ומסייעים לעבוד טוב יותר ברמה הכרתית. שלילת הגוף מקשה על תהליכי השיקום ופוגעת בהצלחת הריפוי.

בטיפול בתנועה לנפגעות תקיפה מינית עלינו להתרכז בכמה נקודות חשובות: חיזוק הגוף, פיתוח גמישות ויכולת להרפות, יציבה נכונה, עיצוב מחדש של גבולות הגוף וויסות גירוים, פיתוח מודעות גופנית (יכולת זיהוי נקודות הקושי האישי והקנית הכלים לטיפול עצמי).

לפי התיאוריה של ווילהלם רייך, קיימים שבעה סגמנטים עיקריים של חסימה שרירית אנרגטית: עיניים, פה, צוואר, בית החזה, סרעפת , בטן ואגן. קן דיכטוולד בספרו "גופנפש" מזכיר גם אזורים של ידיים ורגלים בתור סגמנטים נפרדים. בהתאם לכך לתנועה יש גם משמעות אבחונית. לפי איכות התנועה (זורמת או נתקעת, קלה או מאומצת, מכווצת או מרווחת), ניתן להצביע על טיבה של בעיה רגשית ולבחון את עולמה האמוציונלי של המטופלת.

לדוגמא: אישה הסובלת מחרדה קיומית ופגיעה בערך העצמי, לא מסוגלת לכופף ברכיים או לנעוץ את אצבעות כף הרגל. בנוסף, אישה כזאת עלולה לסבול מבעיות שיווי משקל והתקרקעות. בפסיכותרפיה תחושת ההתקרקעות הפיזית היא שוות ערך לתחושת השייכות והערך העצמי. התקרקעות לקויה תמיד מעידה על ניתוק רגשי, פחד מרגשות חזקים, איבוד שליטה ופחד מנפילה בכל המובנים.

כדי לבחון קוגניציה מול זיכרון סנסורי גופני של מטופלת, ניתן להשתמש במילים ומשפטים מכוונים. תנועה המלווה במשפטים שנאמרים ע"י המטפל (או המטפל והמטופלת יחד) ומבטאים חלק מסוים במציאות של המטופלת, מאפשרים לבחון תגובה גופנית כמו נשימה וטונוס שרירי ודרכם להגיע למקור הבעיה, לאותו זיכרון חבוי וקפוא שאתו אנחנו רוצים להתמודד.

שריון גופני שפיתחה הנפגעת בעקבות התקיפה נועד להגן עליה אבל הוא גם זה שחונק אותה . היא נמצאת בכוננות מתמדת , אין לה אפשרות להיות גמישה ורכה , היא חיה תמיד בתחושה של חרדה עמוקה, גם אם לא מודעת, ולמעשה אין לה שום אפשרות לבצע שינוי אמיתי כלשהו.

על מנת לאפשר את שינו המיוחל על המטופלת ללמוד מחדש לחוש את גופה ולא לפחד מרגשותיה.

פתיחות לרגש וקבלתו כמצב נתון מביאה את המטופלת לתחושה שהיא מסוגלת לחיות איתו בלי לתת לרגש להביס אותה. יחד עם זאת, מציאות זאת שבה הכל זורם ומשתנה כל הזמן דורשת מאדם מידה לא מבוטלת של גמישות נפשית וביטחון פנימי (כל שינוי דורש התארגנות מחדש), שמקורם בתחושה של חוזק גופני שמושגת דרך תרגול תנועה.

לעבודה בתנועה יש השפעה בכמה רבדים: ברובד הגופני התרגול גורם להגמשת והארכת השריר, להזרמת דם עשיר בחמצן לשרירים, איברים פנימיים ורקמות חיבור, לשיפור יציבות ושיווי משקל תוך כדי צמיחת רשתות עצביות חדשות שמעגנות את החוויה החושית המוטורית ויוצרות דפוסים חדשים.

לפי קרלה הנפורד מחברת הספר חוכמה בתנועה: "..החוויות החושיות שלנו מעצבות את האופן שבו אנחנו רואים את העולם ובכך את אופן החשיבה לנו. למידה חדשה מתרחשת כשחוויות חושיות חדשות משנות ויוצרות בתוכנו תמונה מורכבת יותר ויותר של העולם..".

כדי שלתנועה תהיי השפעה גם ברמה רגשית נפשית יש לחבר את המטופלת לנשימה. מי שנושם חופשי מרגיש חופשי ברגע שנוצרת נשימה עמוקה, ספונטנית שלא נשלטת ע"י הקוגניציה, תנועה הופכת להיות זורמת, חופשית, מרווחת. תחושות גופניות חדשות ומסעירות גורמות לחיבור לרגש. רגעים כאלה גורמים לשינוי ממשי בגופנפש שלנו.

כדי להשלים את המעגל, על הרגש לעבור דרך המודעות: הכרה ברגשות שזורמים בנו בחופשיות היא צד מכריע בטיפול.

רגשות משתנים תוך כדי הבעתם ומשנים אותנו. כל מה שנראה לפני כן כבעיה בלתי פתירה, פצע עמוק שלא מגליד או חרדה לא סבירה, הופכים להיות לרכים יותר, קטנים יותר ומפחידים פחות.

גופנפש שחווה תחושת כוח, ביטחון, חיוניות וחופש תוך כדי תנועה, יתמודד ביתר קלות עם זיכרון רגשי קשה. גופנפש הופך להיות גמיש יותר ופתוח יותר ללמידה מחדש, צבירת חוויות מתקנות ויצירת דיאלוג בין האני הפנימי לבין העולם שמסביב. כך נסללת הדרך לריפוי.

מקורות:

Nick Totton, Em Edmondson :Reichian growth work
Albert Pesso: Abuse
Peter Levine: Waking the tiger
Carla Hanneford: Smart moves

טניה שמוקלרמן מטפלת בתנועה ומגע בשיטת אלבאום, מעבירה תרגולי תנועה ליחידים וקבוצות , מנחה סדנאות וערבי נשים בנושא של פיתוח מודעות גופנית רגשית.
טל:050-8464907