מאת: שירלי קורין, עובדת סוציאלית ומטפלת ברפלקסולוגיה ומגע

אחת ההפרעות הנפוצות מהן סובל אחוז ניכר מהנפגעות מינית- כאלו שעברו אונס או התעללות מינית, היא PTSD (post traumatic stress disorder) או תסמונת פוסט טראומתית. (1)

לפי הגדרת ה-DSM-IV

"המושג טראומה נפשית, מציין אירוע הגורם לנפגע זעזוע רגשי שמתפרש על ידו כמסכן צרכים חיוניים שלו כגון בטחון, הערכה עצמית, מעמד חברתי או את שלמותו הגופנית ואת חייו.

"האירוע גורם לסבל ומצוקה ומעורר חוויות של פחד, אימה וחוסר אונים. בספרה 'טראומה והחלמה' (2) מוסיפה ג'ודית הרמן כי קיימת גם הרגשה של אובדן שליטה וסכנת הכחדה.

המרכיבים העיקריים של התגובה הפוסט טראומתית הם:

1. חוויה חוזרת של האירוע הטראומתי עם תחושות חוזרות או מחשבות חודרניות בזמן הערנות, עד כאילו חוויה מחדש של האירוע.

2. סימפטומים שקשורים להימנעות/ התרחקות מכל דבר שעלול להזכיר אירוע זה וקשיים בזכירת היבטים חשובים של האירוע.

3. קרירות רגשית- אבדן התעניינות , הרגשת אדישות ריחוק וניכור וחוסר יכולת להרגיש רגשי חיבה ואהבה ולהביעם.

4. סימפטומים שכוללים סף גירוי נמוך, חוסר יכולת לסבול רעש והתפרצויות זעם.

5. הפרעות רגשיות כגון חרדה, דיכאון , קשיים בריכוז ונדודי שינה.

6. הפרעות שנובעות מחוסר יציבות מערכת העצבים האוטונומית.

הטראומה היא אירוע בו המערכת מופתעת ואינה מגויסת ללחימה בשלל הגירויים הטראומתיים.

בשעת סכנה, מערכת מורכבת ומתואמת של תגובות רגילות, נפשיות וגופניות כאחד, מתחילה לפעול. תחילה מתעוררת מע' העצבים הסימפתטית הגורמת לאדם השרוי בסכנה להרגיש זרימת אדרנלין ולעבור למצב של דריכות, תשומת לב ממוקדת בסיטואציה המיידית ויכולת להתעלם מרעב, עייפות וכאב והיא מעוררת רגשות עזים של פחד וכעס. תגובות אלו מגייסות את האדם לפעולה נמרצת בלחימה או במנוסה.

תגובה טראומתית מתעוררת כשאי אפשר להלחם או לנוס. מערכת ההגנה נעשית הלומה ומבולבלת. כל מרכיב של התגובה הרגילה של סכנה שנעשה חסר תועלת, נוטה להתמיד במצב שונה ומוגזם זמן רב לאחר שחלפה הסכנה האמיתית. לפעמים יש הימנעות מפעולות שעלולות להזכיר את האירוע הטראומתי. מאורעות שמזכירים או מסמלים את האירוע בצורה מודעת ושאינה מודעת, עלולים להחריף את הסימפטומים. לעיתים בחלומות יש חזרה על המצב הטראומתי או הימצאות במצבים שונים של סכנה, בריחה וחוסר אונים.

הסביבה מתארת את הנפגעת כעצבנית, תוקפנית, דרשנית וחסרת סבלנות מחד, ומאידך כפסיבית, אדישה, מסוגרת, מרוכזת בעצמה וחסרת עניין בסובבים אותה. ישנה הרגשה של נתק וזרות מהסביבה, הכושר לחוש רגשות מופחת ומוקהה.

מבחינה גופנית ישנה עוררות יתר של מע' העצבים האוטונומית ובהתאם גם התגובות לגירויים. הדבר מתבטא בדופק מהיר, נשימה אופיינית ומתח עודף בשרירים. כאמור בשעת סכנה כל המערכת מגויסת על מנת להתמודד אתה. במצב זה ישנם תפקודים שפעולתם לא חיונית לאותו זמן (מערכות המין, השינה והעיכול) ולכן מכיוון שאחד הסימפטומים של ההפרעה הוא עירור יתר שפירושו שכל המערכת, זמן רב אחרי הטראומה דרוכה ומגיבה כמו במצב טראומה או כאילו יש סכנה בפתח, נוצרים ליקויים בתפקודים אלו. כשיש איום על החיים לא חושבים על שינה, אוכל או מין.

במקרה של פגיעה מינית, אליו אני מתייחסת במאמר זה, כל הקשור למין הופך לעוד יותר מורכב ונשים עלולות לסבול מבעיות גניקולוגיות שונות, יתכנו שיבושים במחזור החודשי וכאבים בזמן קיום יחסים.

ישנן תלונות רבות על כאבי ראש, בעיות עיכול קיבה ובטן, כאבי אגן ירכיים גב וכאבים כללים ובחילות. (3)

האירועים הטראומתיים מחוללים שינויים עמוקים תמידיים בעירור הגוף, ברגש בקוגניציה ובזיכרון.

הבעייתיות מתגברת משום שהם עלולים לנתק את הפונקציות האלו זו מזו (תחושתי-פיזי, רגשי, קוגניטיבי), פונקציות שבמצב רגיל הן משולבות ומתואמות בד"כ. כך, כפי שמתאר שבתאי נוי בספרו 'מצבי לחץ טראומתיים' (4) הקשר בין חשיבה לחושים ורגשות לא קיים. בשל פיצול הזיכרונות הטראומתיים, קשה להבין מה התרחש והופעת תחושות גופניות מכאיבות או רגשות קשים ללא תמונה, עלולה להתפרש כתגובה למצב בהווה, בלי שיזוהו כשחזור של זיכרון טראומתי מהעבר. קטעי תמונות עלולים גם הם לא להיות מובנים כאשר אין משהו שיקשר בין מה שבתמונה לבין תחושות ורגשות. יש כאלו שירגישו רגש עז אך לא יזכרו את האירוע בבהירות ויש שזוכרים את האירוע לפרטיו אך אינם מרגישים דבר. הם עלולים להיות במצב מתמשך של דריכות בלי להבין את סיבת הדבר.

בשל הנתק הזה מתאפשר המצב של האשמה עצמית בעקבות הטראומה. נפגעות רבות מאשימות את עצמן וזאת משום שלהרגיש אשם ולחיות בתחושה שניתן היה להיטיב לעשות בזמן האירוע, קל יותר מאשר לחוות הרגשת חוסר אונים. תחושת אשמה זו הידועה כ'אשמת הניצול' מבטאת את רצונה של הנפגעת ליצור חוקיות מדומה במקום זו שנהרסה בעקבות הטראומה, כאשר כל מערכת האמונות והתפיסות בדבר החוקיות והסדר הקיימים בעולם קרסה. כשיש את מי להאשים תחושת השליטה יכולה להתחזק והשרירותיות מצטמצמת. כשנפגעת אונס אומרת לעצמה שאם לא היתה לובשת בגד זה או אחר או אם לא היתה יוצאת מהבית, האונס לא היה קורה, היא מצמצמת את תחושת חוסר הישע, כי היא יוצרת כביכול היגד לוגי. נפגעות רבות מרגישות כעס שמופנה כלפי עצמן ואז הוא מתבטא באופנים שונים של דיכאון, הרס עצמי ופגיעה עצמית, לעיתים הוא מופנה כלפי הזולת.

בזמן טיפול כשנעשית אינטגרציה בין האירוע העובדתי לבין הרגשות שהתלוו אליו, מתאפשר שחרור של רגשות אלו של כעס ואשמה. הנפגעת אינה משקיפה על עצמה מהצד ומבקרת את עצמה, מכיוון שהיא מרגישה ומבינה את אשר התרחש. היא רואה את האירוע ובד בבד מרגישה את התחושות שהתלוו אליו, נפגעת מרגישה את תחושת חוסר האונים ומבינה ומרגישה שלא יכלה לעשות דבר. במצב כזה, אין יותר מקום לאשמה או כעס, או למחשבה דוגמת: הייתי צריכה להתנגד, לברוח, למה לא צעקתי וכו'. הסימפטומים העיקריים של הפרעה זו מתחלקים ל3 – קטגוריות עיקריות:

עירור יתר – המשקף ציפייה מתמדת לסכנה. הנפגעת עלולה לסבול מסימפטומים של חרדה כללית. ישנה תגובה של בהלה קיצונית על אירוע לא צפוי ולכאלו הקשורים לאירוע. העירור המוגבר נמשך גם בזמן שינה ומשום כך עלולות להיות הפרעות בשינה.

פלישה – המשקפת את החותם הלא נמחה של הרגע הטראומתי. הנפגעת עלולה לחוות את הארוע כאילו הוא מתרחש בהווה בשל הבזקי זכרון המתפרצים אל התודעה בהקיץ או בזמן שינה בסיוטים.

מאידך יכול להיות מצב בו נפגעת לא זוכרת תכנים טראומתיים או את הרגשות הקשורים לארוע ונוצר ניתוק שמסייע להפחית את הכאב של הטראומה.

לפי ג'וזף לדו (5) מדען העוסק בחקר המח, הזיכרון במח נמצא במס' מערכות. מערכת ההיפוקמפוס אחראית על הזיכרון המודע המפורש וכך יש יכולת לזכור את העובדות הקשורות למקרה: עם מי היינו, מה עשינו וכו'- החלק העובדתי קוגניטיבי היבש. אך יש גם מערכות אחרות במח הקשורות לצורות של זכרון לא מודע, אחת מהן היא מערכת הזכרון הרגשי הנוצרת באמיגדלה ובאזורים המחוברים אליה. זיכרון רגשי פירושו: כל הרגשות שהתלוו לחוויה כולל התגובות הגופניות השונות. בזמן הטראומה המערכת המודעת והלא מודעת פועלות בו זמנית, אח"כ כשאין יכולת לעמוד בכאב הרגשי חלה התאבנות רגשית וגוברת הנטייה לנתק בין הפונקציות השונות כאמור לעיל, שהוא מתייחס אליהן כסוגי זיכרון שונים: זיכרון עובדתי, רגשי, תחושתי , והתוצאה היא פלישה לא נשלטת של סוגי זיכרון שונים. לפי שבתאי נוי אין לראות במנגנוני הפלישה- שחזור האירוע מחד והניתוק מאידך חלק ממחלה או חולשה, אלא מרכיבים חשובים בהתמודדות. הניתוק (דיסוציאציה) מאפשר להימנע מהחוויה הטראומתית במלוא עוצמתה על מנת למנוע כאב מעבר ליכולת העמידה של הנפש, השחזור הוא ניסיון לחזור לשליטה על מה שנתפס כבלתי נשלט בזמן האירוע הטראומתי. הנפגעת נשארת מעומתת עם מצב קשה שלא הצליחה למלא בו תפקיד משביע רצון, על כן היא מנסה דרך השחזור לבדוק מה ניתן היה לעשות, כפי שקורה בכל מצב רגיל כשאנו מנסים ללמוד מכישלונות על מנת לשפר את הצלחותינו במקרה דומה בהמשך. התפיסה לעיתים של נפגעות, את הפלישה (שחזור)- כטראומה מחודשת, גורמת לניסיון למנוע תהליך זה שבמקורו הוא חיובי , ובכך מתחזקת תחושת השרירותיות וחוסר הישע.

צמצום – משקף את התגובה המקהה של הכניעה. כשאדם חסר אונים לחלוטין הוא עלול להיקלע למצב של כניעה. מצב זה מתאפיין בשינוים במצב התודעה: יש תחושה שהדברים לא קורים באמת או לא קורים לנפגע אלא למישהו אחר. כאילו הוא צופה על עצמו מבחוץ. שינויים תפיסתיים אלו מלווים בהרגשת אדישות, ריחוק רגשי וסבילות עמוקה- ויתור על כל יוזמה ומאבק. נתקים דיסוציאטיביים אלו עשויים להיות הסתגלותיים בעת הטראומה, אך אח"כ מוקמת מחיצה בין החוויה הטראומתית והרגילה ונמנעת האינטגרציה הנחוצה לריפוי. מעבר לכך (3) ישנה הפרעה בתחושת הזיכרון, רצף הזיכרון, פגיעות קשות בריכוז ושבר ברצף הזמן מן העבר להווה כשפסיכולוגית האדם נשאר תקוע בעבר. הצמצום משפיע על כל תחום היוזמה והפעולה התכליתית. החיים מוגבלים בניסיון ליצור הרגשה כלשהי של בטחון ולמשול בפחד המחלחל. כך נמנעים מכל מצב שמזכיר את הטראומה ומכל יוזמה שכרוכה בתכנון לעתיד.

מערכת ההסתגלות אינה מסוגלת להגיב בצורה הולמת והיא קרובה להתמוטט. בגלל ירידת סף הגירוי קיימת רגישות לכל גירוי חיצוני ונטייה לחרדה (ההפרעה שייכת לקב' של הפרעות חרדה) ולאי שקט פנימי.

בשלב הבא חל גיוס של כל הכוחות בניסיון להתגבר על הגירויים ולהפחית את החרדה מפני העולם החיצוני שקיבל חזות מאיימת ועוינת. ה'אני' נוטה להתכווץ ולהצטמצם ולהפחית את שטח המגע שלו עם הסביבה. לעיתים התגובה לטראומה נדחית ומתפרצת מאוחר יותר, ללא גירוי ידוע בשל היחלשות הדרגתית של מנגנוני ההסתגלות וההגנה.

למערכת היחסים הבין אישית הקיימת בזמן הטראומה, ישנה חשיבות מרובה. אם ישנה הרגשה שקיימת תמיכה חברתית מבוססת ואוהבת – כושר העמידה בפני ארוע טראומתי עולה. אך למרבה הצער בדר"כ, ביחוד במקרים של התעללות מינית, כפי שעולה מספרה של תמר כהן : לחיות בצל הסוד (6), הסביבה מגיבה באי אמון, מאשימה את הנפגעת ותולה בהתנהגותה את מצבה. זאת משום שלעיתים מדובר בהתעללות בתוך המשפחה ולא ע"י זר, שלגילויה ולהתמודדות עמה, השלכות הרות גורל על כל המערכת המשפחתית. במקרים אחרים יכולה להיות תגובה מתונה יותר אך בהעדר כלים מתאימים, לא ניתנים התמיכה והטיפול ההולמים. בזמן סכנה האדם מחפש את המקור ה1- של נחמה והגנה בחייו. כשהקריאה לאמא או אלוהים אינה נענית הרגשת האמון הבסיסי מתנפצת. יש תחושה של נטישה בדידות ונידוי מהמערכות האנושיות והאלוהיות של השגחה והגנה הקיימות בחיים. התוצאה של כך היא הרגשת ניכור וניתוק המחלחלת לכל מערכות היחסים. החל עם המשפחה הקרובה וכלה בסביבה.

האירוע הטראומתי פוגע באוטונומיה של האדם ברמה של שלמות גופנית ופיזית. באונס מטרת התקיפה היא לבוז לאוטונומיה של הנאנסת. כך שהאירוע הטראומתי הורס את האמונה שהאדם יכול להיות הוא עצמו ביחסיו עם הזולת. רגשות עזים וסותרים של פחד מהזולת מחד ורצון לקשר מאידך, פוגעים ביכולת לכונן יחסים אינטימיים.

גרעין החוויה הטראומתית היא הנישול מכח והניתוק מהזולת ולכן החלמה מבוססת על העצמה ויצירת קשרים חדשים. בקשר המחודש עם הזולת שבים נפגעי הטראומה ובוראים את הכשרים הנפשיים שנפגעו, הכוללים יכולות בסיסיות לאמון, אוטונומיה, יוזמה ואינטימיות.

לפי ג'ודית הרמן שלבי ההחלמה מורכבים מביטחון, זיכרון ואבל וקשר מחודש. השבת הכח והשליטה לידי הנפגעת מהווה עיקרון מנחה בהחלמה. בסיס הביטחון מתחיל בשליטה בגוף ואח"כ בארגון סביבה בטוחה.

בשלב הבא נעשה שחזור של הזיכרון על חלקיו השונים (רגש, קוגניציה, תחושה), בסוף התהליך האדם מוכן לנקוט בצעדים ממשים לחיזוק תחושת כח ושליטה בחייו, להגן על עצמו מפני סכנות ולהעמיק קשרים עם אלו שלמד לבטוח בהם. יש לחתור למצב בו האדם מכיר בכך שהיה קורבן, מבין את השלכות העניין אך יכול להמשיך הלאה למרות הטראומה וליצור מחדש את אותם כשרים ויכולות שנפגעו. לדעת שבתאי נוי תפיסת הקורבן אינה נכונה ויש לשאוף ליצירת תפיסה עצמית של מתמודד. תפיסה כזו יכולה לעזור לנפגעת הניצול המיני בילדותה להעריך את עצמה מחדש ולאהוב את עצמה, כשהיא מבינה לאחר שחזור הטראומה שלא היא גרמה לאירוע הטראומתי, וכשהיא לומדת לכבד את מאמציה הכבירים והתמידיים של הילדה לשרוד במציאות בלתי אפשרית.

הגעה לפתרון הטראומה לפי הרמן, מושגת לאחר שיש יכולת לעמוד במידה רבה בקריטריונים הבאים:

1. סימפטומים פיזיולוגיים צומצמו למימדים נשלטים.

2. האדם מסוגל לשאת רגשות הקשורים לזיכרונות אלו.

3. האדם קונה שליטה על זיכרונותיו.

4. זיכרון האירוע הוא סיפור לכיד הקשור לרגש.

5. הערכה עצמית שניזוקה הושבה לתיקונה.

6. יחסיו החשובים של האדם שבו ונבנו.

7. האדם שיקם מערכת לכידה של משמעות ואמונה הכוללת את הסיפור הטראומתי.

התגובה לטראומה היא שילוב של הפרעת חרדה, תגובה דיסוציאטיבית ( ניתוק בין הפונקציות השונות של חשיבה רגש ותחושה) והפרעה במנגנון הדריכות רגיעה. לעיתים ישנה הופעה של O.C.D (הפרעה אובססיבית קומפולסיבית ) שביסודה לפי הDSM- קשורה לעיתים קרובות באירועים טראומתיים בעלי משמעות מינית. לכן יש לדאוג בטיפול שכל מרכיבי הטראומה יזכו לתיקון ולהתמודדות במקביל.

כיוון שהטראומה שללה את תחושת השליטה והטמיעה במקומה את תפיסת השרירותיות, כל שיפור של השליטה העצמאית על עולמה של הנפגעת מהווה צעד חיוני.

מהו הטיפול הגופני רגשי קוגניטיבי

טיפול זה הוא שילוב בין עיבוד גופני תחושתי לעיבוד מילולי קוגניטיבי רגשי. ההפרדה שנעשית בטיפולים שונים בין גוף לנפש היא מלאכותית ביסודה. מתוך עבודתי כעובדת סוציאלית עם נפגעי נפש שסובלים מבעיות שונות (סכיזופרניה, הפרעות אישיות, הפרעות חרדה, דיכאון) בטיפול מילולי ועבודתי עם אוכלוסיה המוגדרת כ"נורמלית" בטיפולי גוף (רפלקסולוגיה, רייקי, פרחי באך, מגע), הבעיות השונות הן תמיד שילוב בין חלקים גופניים לנפשיים. הטיפול המילולי בנפגעי נפש שאינו כולל היום התייחסות לחלקים הגופניים סומטיים חסר ומביא לתוצאות חלקיות וכך גם טיפול גופני בלבד ללא עיבוד מילולי כלשהו דרך רפלקסולוגיה מגע ושיטות נוספות מניב תוצאות חלקיות.

בטראומה שמרכיביה כוללים חלקים קוגניטיביים הקשורים לזיכרון, תפיסות אמונות ועובדות ביחס לאירוע ומשמעותו, ישנם מרכיבים רבים המתייחסים לחלקים רגשיים פיזיים ותחושתיים. כך שטיפול בטראומה אמור לכלול התייחסות מרכזית לגוף ותחושותיו. כפי שהרמן מציינת בספרה "בזיכרון הטראומתי ישנה שליטה של תמונה ותחושה גופנית וחסרון בעלילה מילולית. צורת זיכרון חוויתית ותחושתית זו האופיינית לפעוטות, מופיעה גם אצל מבוגרים בנסיבות של אימה כובשת".

מכיוון שכך, כמובן מתוך התייחסות ספציפית לכל מקרה, כולל הטיפול את התכנים הבאים:

בשלב הראשון נעשה אינטייק על מנת לבחון את המשאבים והכוחות העומדים לנפגעת בזמן הזה. כמו גם את הסימפטומים מהם סובלת.

לעיתים יש למטופלת רצון להיכנס לעובי הקורה בעת שכמות הכוחות מוגבלת וקיים חשש שטיפול יחריף את המצב הקיים. במקרה כזה קודם הכניסה לתכנים טראומתיים קשים, תעשה עבודת הכנה וחיזוק הכוחות הקיימים תוך שימוש בטכניקות הרפיה ודימיון מודרך. מכיוון שתחושת שליטה היא הדבר המרכזי שניזוק, יושם דגש רב על ביסוס תחושת שליטה במציאות החיצונית והפנימית. הפרעה פוסט טראומתית מוגדרת כהפרעת חרדה מכיוון שלמרות שיש בסיס מציאותי לחרדה- הנפגעת נאנסה, תגובת החשד כלפי כל הגברים אינה רציונלית, וכך גם חוסר האבחנה בין עבר להווה או בין האיום האמיתי לבין סכנה מדומה והכללת הבעיה לכל הגורמים לה. לכן טרם הכניסה לאירוע הטראומתי ילמדו ההבדל ותשופר היכולת להבחין בין תחושות חוסר הישע הבאות מבפנים (שחזור) לבין אלו שמקורם באיום חיצוני חדש. וכך יעשה עיבוד קוגניטיבי שיחדד את ההבחנה בין זיכרון רגשי או תחושתי לבין רגש או תחושה השייכים להווה.

הגברת יכולת ההבחנה נעשית בשתי צורות:

1. ע"י הכרת הרגשות והתחושות הידועים עד לפרטי פרטיהם הגופניים והרגשיים.

2. ניתוח רציונלי של המציאות שנעשה בו ניסיון לבחון אם אכן קיימת סכנה המצדיקה חרדה.

לפי ג'נסן (7) יש להסתכל מסביב ולשאול האם יש משהו המאיים על הבטחון הגופני. אם התשובה שלילית יש להמשיך בתהליך למרות ההרגשה. חרדה נתפסת ע"י רבים כתגובה לא רצויה אך לדעת שבתאי נוי במצב של איום החרדה היא תמיד גורם חיובי משום שהיא הגורם העיקרי שמפעיל את ההתמודדות. הכאב במישור הגופני והחרדה במישור הנפשי מתריעים על סכנה. הכאב הגופני מתריע על סכנה לשלמות הגוף והחרדה על סכנה במישור הנפשי. היא מעוררת את הגוף ואת הנפש להתמודד עם הארוע על מנת לשרוד לכן בטיפול חשוב יהיה להפריד בין חששות הנובעים מהרובד הטראומתי לבין פחד שיש לו בסיס מציאותי.

במקביל יוסבר התפקיד שיש למנגנוני הניתוק והשחזור כמנגנוני התמודדות והבנת פעולתם. כך תחושת השליטה וההבנה של התהליכים הקורים תוגבר.

כפי שעולה מהסקירה שנערכה לעיל, ישנה כתוצאה מהטראומה לעיתים קרובות פגיעה גופנית המופיעה בצורה של כאבים שונים, ומצב של עירור יתר. הגוף אוצר בתוכו את התכנים הטראומתיים ונותן להם ביטוי סומטי דרך כאב פיזי.

המיוחד בשיטה זאת הוא שאת הקצב, התכנים, התחושות והרגשות שעולים מכתיב הגוף של המטופלת, לא התודעה שלה ולא המטפל. בטיפול הגופני שעיקרו הוא עיסוי נקודות מסויימות בגוף תוך הפעלת לחץ מסויים בשילוב נשימות וחימום ופתיחה של אותם אזורים, נשאלת המטופלת לתחושותיה הפיזיות ולרגשותיה. העלאת התכנים מתאפשרת באמצעות שילוב בין המגע של המטפלת לבין הנשימות של המטופלת . חוסר תיאום או עצירה מוביל מיידית להפסקת התהליך. בדר"כ הגוף מנווט את התכנים שעולים מתוכו ובוחר לעלות תחילה תכנים פחות טראומתיים מחיי המטופלת, לעיתים כאלו שלא קשורים לטראומה כלל. התכנים יכולים לעלות מהגוף בצורת: תמונה, זיכרון עובדתי, זיכרון רגשי, כאב פיזי ועוד. לעיתים תוכן יהיה עשיר בפרטים רבים (תמונה, רגש, תחושה, מחשבה) ולעיתים יהיה דל ותופיע למשל רק תמונה. כשמתבסס אמון רב יותר בין המטפלת למטופלת, מתחילים לצוץ תכנים קשים יותר. עדיין, יש אפשרות למטופלת לעצור כל רגע, לא לשתף ברגשותיה אם היא בוחרת לעשות כן, ולהחליט מה רמת החשיפה האישית שהיא מוכנה לה. מרכיב זה הוא קריטי בעבודה עם נפגעות בשל הקושי לשתף ולתת אמון מחד והרצון לשליטה מאידך, שלפעמים בא לידי ביטוי בשמירת הסודות לעצמן ללא מתן דריסת רגל לזולת, כדרך לשמר משהו פרטי מהעצמי שחולל בצורה גסה כל כך וניסיון ליצור תחושת אוטונומיה. כך לעיתים הן נמנעות מטיפול שיכול לעזור להן כל כך. אחרי העבודה על הגוף נעשה עיבוד מילולי רגשי של התכנים שעלו וזאת על מנת ליצור את האינטגרציה הנחוצה.

הגוף, שעד כה בשל הטראומה נתפס לרב כמקור לסבל, כדבר שלא ניתן לשלוט בו, להבין אותו. לפעמים כפועל ברשות התוקף ולא נגדו, כי לא היתה התנגדות, כי עלו תחושות מיניות וכו' הופך פתאום דרך העבודה איתו ככלי עיקרי, לדבר מעניין, מלמד, מופלא שיש סיבות רבות לכבד ולהעריך אותו בשל החכמה הטמונה בו. הנפגעת לומדת לראשונה שיש לה על מי לסמוך, על גופה שלה, אותו הגוף שבעבר הכזיב, כמקור לידע חכמה ותכנים עלומים. גם כשמשתחרר רגש בטיפול זה והוא כואב, התחושה היא של ריפוי ולעיתים, למרות התכנים הקשים אפילו של הקלה ושמחה. למטופלת עומדים עתה אפוא בתהליך ההחלמה שלה הגוף והנפש כמקור חוזק.

לעיתים בעקבות הטיפול, כאבים שונים מהם הנפגעת סבלה ( גב, ראש, בטן וכו') בשל הטראומה משתחררים. לפי פיטר לוין (8) התופעות הפיזיולוגיות מהוות את הבסיס לתגובות הרגשיות, התחושות באות מהסימפטומים והסימפטומים באים מאנרגיה שנדחסה. ולכן בטיפול נעשה פיזור של האנרגיה שנדחסה וכך ניתן לפתוח את הטראומה ולשחרר אותה. כתוצאה מכך השינה נעשית טובה יותר. יש תחושה של תנועה וזרימה פנימית .הרגשת התקיעות מתחילה להשתנות למשהו יותר פתוח ודינמי. מצב העירור המוגבר של הגוף מתחיל אט אט לחזור לרמה תקינה.

רגשות זעם, כעס, חוסר אונים, פחד, יאוש מתחילים להשתחרר והתחושה הכללית היא של רגיעה רבה יותר. היכולת להרגיש רגשות מתחילה להשתקם. הקשר בין גוף לנפש, עבר להווה שמשתבש כתוצאה מטראומה מתחיל להתאחות. יחסי אמון מתחילים להיווצר תחילה עם המטפלת ואח"כ עם אחרים. אותה הרגשה של חומה לא חדירה שחוצצת בין האדם לסביבתו ומקשה עליו את המגע והקשר עמם מתחילה להתפוגג.

שירלי קורין, פלאפון :0507-879795 , תל- אביב
ניתן לפנות גם לאימייל:skorin@walla.co.il

ביבליוגרפיה

1. א. אליצור, ש. טיאנו, ח. מוניץ, מ. נוימן, פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, הוצאת פפירוס,1991 .
2. הרמן, ג'ודית טראומה והחלמה, עם עובד,1992 .
3. השלכות נפשיות ארוכות טווח בנשים נפגעות תקיפה מינית, ענת גור מתוך אתר אגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בישראל.
4. נוי, שבתאי מצבי לחץ טראומתיים, שוקן,2000 .
5. לדו, ג'וזף המח הרגשי- התשתית המסתורית של חיי הרגש, עם עובד,2005 .
6. כהן, תמר לחיות בצל הסוד- גילוי עריות סיפורים אישיים, מודן,1991 .
7. ג'נסן,ס ג'ין איך להפסיק לפחד ולהתחיל לחיות, הוצאת מחברות לספרות, זמורה בע"מ,1998 .
8. לוין פיטר להעיר את הנמר- מרפאים את הטראומה, אסטרולוג,1999 .