מאת אביבית משה

סיפורים מהקליניקה…

היה זה יום גדוש בטיפולים וסיפורים אישיים, וליבי היה מלא סיפוק חיבור ושמחה, מן תחושת שליחות שכזאת .. לעוד אנשים יש כעת את ההבנה והבחירה לעבור תהליך.. הייתי ברכבי בדרכי הביתה, כשהנייד צלצל… בדיבורית נשמע קול חלש עדין, משווע להבנה ולתשובה.

"אביבית"? שאלה.

"כן", עניתי. "מי את"?

"אני כתבתי לך השבוע בפורום שלך, כמובן בשם בדוי… קשה לי, אני בזמן האחרון סובלת מדיכאון, וחרדות, אני סטודנטית ויש לי עומס רב בלימודים. אני בקושי רב מתפקדת"..

"מהיכן את"? שאלתי.

"מהמרכז" ענתה.

"את יודעת שאני מחיפה", אמרתי לה.

"כן, אני אקח רכבת ואגיע אלייך". ענתה בפשטות.

יומיים לאחר מכן נפגשנו אצלי בקליניקה.

היא נראתה צעירה לגילה, מתוקה, שברירית…

הסיפור שלה נשמע מאד רגיל. לחץ ומתח בזמן לימודים שיוצר מצוקה, ותחושה שלא ניתן להמשיך..

אך אני הרגשתי שמאחורי דבריה עומד משהו גדול יותר. הרבה יותר!!

כיוון שהיכולת שלי "לראות" ו"להראות" דרך הינה בהתבוננות ואבחון של כף הרגל, ביקשתי שתשכב על הגב במיטת הטיפולים, כשרגליה מופנות קדימה אלי. היא לא הייתה מסוגלת, השכיבה הפתוחה על הגב עוררה בה חרדה עצומה.

לקחתי נשימה עמוקה, התמונה והתובנה כבר היו במוחי והצעתי שתשכב בכל דרך שתהיה נוחה לה. היא נשכבה על הצד בתנוחה עוברית, והוטב לה.

בעוד המידע זורם אלי, היא אמרה בשקט ובפשטות : " בסביבות גיל חמש, נאנסתי ע"י בן דודי, הוא היה שומר עלינו כשהורי היו יוצאים לריקודי עם. פעם בשבוע היה מגיע לביתנו וכמו בטקס קבוע מרחיק את אחיי, ונכנס איתי לחדרי. בהמשך אפילו שיתפתי איתו פעולה והרחקתי את אחיי בעצמי מחדרי".

הסיפור הכה בי בעוצמה, החוסר אונים והפגיעה אל מול האחריות הגדולה לשמור סוד, אותה לקחה על עצמה ילדה קטנה.

וכך התחלנו במסע ארוך של הבנה, ניקיון פנימי, חיבור, והרבה אהבה… כשהמטרה בסופו של דבר הייתה לספר לכל מי שצריך לדעת, כך שתוכל להמשיך בדרכה. זה היה אחד המסעות הרגישים היפים ומלאי האור שידעתי.

לאחר מספר טיפולים היא נשכבה על גבה, ואמרה שהיא בסדר!

בהדרגה ליבה נפתח, והיא החלה באומץ לפרוח!! הבינה שיש לה כאן מקום.

ידעתי בתחושה פנימית שלי, שללא לחץ בזמנה החופשי, היא תדבר, את סיפורה תספר…

דברים רבים בחייה החלו להשתנות.

היא הפסיקה לקחת תרופות נגד דיכאון וחרדה, לקחה פסק זמן מהלימודים, ומצאה עבודה. הקשר הזוגי שלה לפתע נראה לה לא נכון, והיא בחרה לעזוב למרות החששות, כך הכירה את חברה הנוכחי.

אך הדבר המהותי שראיתי, היה האור החדש בעיניה! הכרתי את האור הזה מעיני שלי וידעתי שהיא בחרה בחיים!!

כעבור כשנתיים מתחילת המפגשים בינינו, היא הגיעה אלי לטיפול עייפה וחסרת אנרגיה. אמרתי לה משפט פשוט שעורר בה את האומץ לעשות!! – "אוכל לעשות איתך את הדרך כולה, ללוות, לתמוך להאיר. אך את המעשה עצמו" ללכת ולספר, רק את בכוחותייך,בחכמתך, ואמונתך. תעשי!" ולמרבה הפלא והנס מספר שעות לאחר מכן היא עשתה זאת!! קיבלתי הודעה לנייד שלי, פשוטה אך מרגשת מאד!! וידעתי והודיתי ליקום שהיה שם איתה, שהגן עליה, שלא קרה דבר שיפגע בה, שלא הרגישה לבד.

המסע כמובן לא היה פשוט, והיה מלווה בהרבה מורדות לצד ההתקדמות. אך מסע באור, אינו אמור להיות קל, הוא דורש את הזמן שלו, והוא הדרך היחידה להתקדמות… הדרך השנייה מביאה לויתור בכל הרמות, לכאב עצום של חוסר הבנה ונתק, וכך בחוסר ההתקדמות האישית שנובעת מחרדה מאד עמוקה, יכולים להיפגע אנשים נוספים הקשורים לתהליך האישי שלה.

נשמתה כיוונה אותה, כך שלפני שתינשא ותקים משפחה, היא תנקה את עצמה מסודה הנורא. קיימת השפעה אנרגטית מאד חזקה של אם ששומרת סוד מילדיה. ילדיה יחוו את שעבר עליה ברמות אנרגטיות שונות אך לא יהיו מודעים. בעתיד כל מיני הפרעות שקשורות לעניין עצמו (אונס של האם) יבואו לידי ביטוי אצל הילדים, כמו: חרדה, דיכאון, הפרעות במיניות, קושי בכניסה להריון ועוד.. אך כלל לא ניתן יהיה במחשבה והבנה פשוטים לקשרם למקור.

כשילד נאנס בילדותו הוא לוקח הרבה אחריות ואשמה ולא משאיר לעצמו מקום לצמיחה וגדילה! ההשפעות יכולות לבוא לידי ביטוי פיזי, בין היתר בדלקות בלתי פוסקות בדרכי השתן ובאברי המין.. וכמובן בפן הנפשי כחרדות, דיכאון, קשיים בזוגיות ועוד…

חווית האונס מעבר למעשה עצמו, מביאה לחיים מאונס, ולא מרצון. לכן השחרור כל כך חשוב, עוצמתי ומיוחל…

התהליך כמובן נמשך, אך הנאנס אינו קורבן עוד!! הוא אדם חי שמבין הקשרים ולקח אחריות על חייו!

 

המאמר נכתב ע"י אביבית משה, מדריכה הוליסטית ורפלקסולוגית בכירה, מטפלת ומנחה מטופלים להתחבר למרכז הכוח הפנימי ולצאת לתהליך של שינוי והבראה ע"י טיפול במגע-רפלקסולוגיה, שיחות מודעות ושינוי דפוסי חשיבה, תזונה הוליסטית והילינג. התמחות מיוחדת בהפרעות חרדה ודיכאון .

אתר:http://www.metaplim.co.il/a.asp?b=870

מייל: avivit-moshe@013.net.il