מאת: ד"ר ערן חיות
מרצה במחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ומומחה בטיפול
התנהגותי קוגניטיבי
דוא"ל:eranch@openu.ac.il

הפרעת פאניקה

הפרעה זו מתבטאת בהתקפי פאניקה פתאומיים שבעתיים מפתחים חלק מהאנשים פחדים נלווים שעיקרם הימנעות מפעולות, מקומות או אירועים מסוימים שנתפסים בעיניהם ככאלו שעלולים לעורר את ההתקף. כאשר הפחדים הנלווים מתרחבים ומוכללים למספר רב של מקומות ואירועים אנו קוראים לכך הפרעת פאניקה ואגורפוביה.

מה הם התקפי הפאניקה?

התקפי פאניקה מאופיינים בדרך כלל בתגובות לחץ, דחק ואימה. כלומר מופיעים חלק מהתסמינים הבאים: דופק מהיר (לעיתים מהיר מאוד), כאבים בחזה, פחד להתעלף, תחושת חוסר שליטה, רעד בגוף ולעיתים קישיון שרירים, פחד להשתגע, נשימה מואצת, זיעה קרה ובקיצור תחושת התמוטטות. לעיתים נדירות יותר יש החווים תחושת דיסוציאציה, כלומר מעין ניתוק מוזר מהגוף או מהמצב.

מתי מתרחשים התקפי הפאניקה?

כאן התשובה מורכבת וחשוב להבינה היטב! זאת משום שעצם הבנתה וקבלתה היא בגדר חצי מפתרון הבעיה. התקפות פאניקה מתרחשות אצל אחוז אדיר של האוכלוסייה. יש הטוענים שכחמישה עשר ואפילו עשרים אחוז מהאוכלוסייה הם בעלי "כישרון" לפתח התקפים כאלו. אם כן, מדוע רק מעטים סובלים מהפרעת פאניקה?

"כאן קבור הכלב"! אפשר לתאר את התקפת פאניקה כאזעקת שווא של המערכת שאחראית על ההתמודדות במצבי דחק. כלומר, כאשר אנו נמצאים במצב של איום אמיתי המערכת הפיזיולוגית שלנו נכנסת להתכוננות לצורך תגובת הישרדות. אנו נוהגים לקרוא לשלושת התגובות שלושת ה- "אפים" (האות האנגלית F) – בריחה, לחימה או קפיאה (Fight, Flight or Freeze). כאמור התקפת פאניקה היא סוג של "אזעקת שווא" אלא שחלק מהסובלים ממנה לא מצליחים לפרשה באופן זה והם מחפשים סיבה או גורם להתקפה כדי לממש את אחד ה- "אפים". לכן, חלקם מוצאים את עצמם הולכים לבית חולים לבדוק אם חלילה לא לקו בהתקף לב או חוששים שקורה משהו לשפיותם ובעיקר נוקטים בבריחה ממקומות ואירועים שלדעתם מעוררים את הפאניקה. כך, סביר שאדם שלקה בהתקף בעת שהיה בקניון יצא משם ויחשוש לחזור לקניונים ולעיתים למקומות סגורים אחרים או אדם שלקה בהתקף בעת ששהה בקולנוע ימנע מהליכה לבתי קולנוע וכדומה.

אם כן עיקרה של ההפרעה טמון ברצון לאתר סיבות להתקפה ובעקבות כך הרצון למנוע אותה. מרגע שמתחיל תהליך זה הוא משבש חלק נרחב מהחיים. זאת משום שחלק מהסובלים מתחילים לאתר כל מיני מקומות ואירועים שלדעתם מעוררים את ההתקפה ונמנעים מהמפגש איתם. יתרה מזו, מרגע שהאדם חושש מפני ההתקפה הוא הופך נרדף על ידה וכך גם מעלה את הסיכוי להתרחשותה. זאת משום שלחץ ומתח נפשי ופחד מפני ההתקפה מעלים את שכיחות הופעתה.

הפחד מהפחד – הבסיס הקוגניטיבי שמאחורי ההפרעה

כאמור התקפת פאניקה היא אירוע מאוד מאיים ולא נעים. עם זאת, בדרך כלל ההתקפה עצמה עורכת דקות מעטות. הידיעה של עובדה זו וקבלתה היא הבסיס לפתרון הבעיה. הסובלים מהפרעת פאניקה ובמיוחד אלו שנמנעים ממגוון רחב של מקומות ואירועים סובלים למעשה מהפחד מפני ההתקפה – "הפחד מהפחד". למעשה הם "בוחרים" לפחד משך זמן רב (לפעמים חלק נכבד מחייהם) מפני התקפה שאורכה דקות. ה- "בחירה" הזו היא טבעית בנסיבות בהן לאדם אמונות מוטעות לגבי ההשפעות והתוצאות של ההתקפה. אם האדם מאמין שבהתקפה הוא ישתגע, ימות, יתעלף, לא ישלוט על מעשיו ועוד ועוד טבעי שהוא יעשה הכל כדי למנוע את התרחשותה ובעקבות כך יהיה שרוי בפחד מתמיד.

מה באמת קורה בהתקפה?

ובכן, חלק גדול מהאמונות על ההשפעות של ההתקפה אינן נכונות. כך לדוגמא, האמונה שנתעלף. זכרו, שההתקפה היא עליה במתח, בדופק ובלחץ דם, כל אלו מדדים פיזיולוגיים שאינם מאפשרים עילפון. עילפון קורה למעשה רק כאשר יש נפילה במדדים אלו. כך גם האמונה שנשתגע אינה נכונה. כל הסובל מפאניקה ראוי שישאל את עצמו מדוע אם כן לא השתגע עד כה? יתרה מזו, "שיגעון" קשור בסוג הפרעות נפש אחרות לחלוטין ואין לו שום קשר לסובלים מפאניקה.

איך הסובלים משמרים מבלי משים את קיומה של ההפרעה?

רוב הסובלים מהתקפות פאניקה אינם מודעים לעובדה שאורכה קצר כל-כך. עובדה זו נובעת משתי סיבות עיקריות:1 . החוויה המבהילה של ההתקפה והאמונות המוטות על השפעותיה מלווים את הסובל הרבה אחרי התרחשותה 2. הסובלים מההפרעה אינם מנסים אפשרות לקבלה כאזעקת שווא פיסיולוגית תוך ויתור על הניסיונות למנוע אותה. זו הסיבה הבסיסית והמשמעותית ביותר שפיצוחה מאפשר חזרה לחיים תקינים, לכן אפרט בעניין זה.

מרגע שהתרחשה ההתקפה והאדם "זיהה" גורם כלשהו להתרחשותה, טבעי שינסה להתרחק מגורם זה. כך לדוגמא, באם ההתקפה תתרחש בקולנוע סביר שנבחר לנוס ולצאת מהקולנוע. להזכירכם, ההתקפה נמשכת זמן קצר מאוד לכן סביר שזמן קצר מרגע שיצא האדם מהקולנוע ההתקפה תחלוף. אולם, עד כמה שהדבר מפתיע גם אם לא היה בוחר האדם לצאת הייתה ההתקפה חולפת. כך, גם בלקיחת כל מיני צמחים וטיפות מרפא. התנהגות זו של בריחה, החלשות והעלמות ההתקפה מובילה לתהליך שאנו קוראים לו למידת הימנעות, שהיא היא ההפרעה עצמה. כדאי להבהיר את רצף העניינים שוב – ההתקפה מתרחשת – האדם בורח – ההתקפה חולפת. כך מזהה האדם (בטעות) שההתנהגות שנקט (הבריחה או נטילת התרופה) היוו את הגורם להפסקת ההתקפה. אולם, אם ינסה כמה פעמים את השיטה המוצעת כאן – להישאר ולא לנקוט שום פעולה, סביר שיגלה שגם במקרה זה ההתקפה תעבור. הבעיה, שמרגע שהפחד הוא מאוד גדול והתנהגות הבריחה כה מושרשת קשה להוציא אסטרטגיה זו לפועל. במקרים אלו כדאי לפנות לעזרתו של בעל מקצוע כדי שיעזור בפרוק הקשר שבין ההתקפה להתנהגות ההימנעותית. עם זאת, מרגע שהרעיון ברור והאדם מוכן לצאת לדרך צריך מעט מאוד פגישות עם מומחה כדי לשפר את המצב באופן דרמטי.

שלוש עצות שימושיות לסיכום

1. לעיתים מזומנות הסובלים מהתקף פאניקה מרגישים שההתקפה ממשמשת ובאה. לנוכח  העובדה שההתקפה כרוכה בחוויה של מועקה בחזה וחוסר אויר הם מגבירים את  נשימותיהם ובכך (ולא אלאה אתכם בפרטים מתחום הפיסיולוגיה) הם מעלים את  סיכוייה להתרחש ולהתארך. אם כן, המלצתי לסובלים, בפעם הבאה שההתקפה מתחילה לנסות ולנקוט התנהגות הפוכה – לעצור נשימתם ולכווץ את השרירים ממש כאילו אתם יושבים בשירותים ומתאמצים….
2. במאמר הנוכחי אני מציע שהפרעת פאניקה נוצרת בגלל העוצמה והאימה הגדולים הטמונים בהתקפה אבל יותר מכך היא מתמידה בגלל "למידת הימנעות" שנובעת מחוסר ידע ו- "בחירה" בדרך התמודדות לקויה. אנשים רבים, ולצערי גם פסיכולוגים רבים, בוחרים להאמין (ואני מדגיש שזו אמונה שאין לה ביסוס אמפירי) כי מדובר בסימפטום התנהגותי שבסיסו בבעיה נפשית אחרת. לכן, טוענים אלו, שהטיפול בבעיה חייב לעבור דרך חיפוש שורשים שונים ומשונים בעברו ובנפשו של הסובל. מכך הם גוזרים אמונה נוספת (שוב אמונה ולא עובדה) שטיפול ממוקד בפאניקה גם אם ירפא את הבעיה אינו מספיק משום שהיא תצוץ בלבוש אחר. כפי שבוודאי שמתם לב, עמדתו של הכותב שונה מאוד ולכן אני ממליץ על טיפול ממוקד בבעיה. לדעתי הלא-אובייקטיבית הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי היא הדרך היעילה והמתאימה ביותר.
3. הדרך לריפוי עוברת דרך הנכונות להיפגש עם הפאניקה. אלא שהפעם ראוי להגיע לפגישה עם תובנות חדשות והכנה מתאימה – הכנה להתמודדות ולא לבריחה. סוד הריפוי הוא להיות מוכן (באמת מוכן בכל לבך) לפגוש את הפאניקה. לפאניקה יש "נטייה" לא לבוא לפגישות שהיא רצויה בהן. "הפכו את הגלגל" במקום לברוח לכו להסתכל בה הפעם עם הידע החדש.