באחד הימים, חברה שלי סיפרה לי שהיא הייתה במיטה שבוע בגלל דלקת ריאות. המחשבה הראשונה שלי הייתה "נשארת במיטה בגלל דלקת ריאות?" ובמחשבותיי חזרתי מספר שנים אחורה, שאז הייתה לי דלקת ריאות שנמשכה כמה חודשים. הייתי מאוד מתוסכלת מהרופא כי הוא לא נתן לי את התרופות המתאימות כך שאוכל להתגבר על זה. לא עלה בדעתי לרגע שאני היא הסיבה לכך שמצבי לא משתפר, שכן בהחלט לא נכנסתי למיטה או האטתי את קצב חיי.

אחרי ניתוח שעברתי בקרסול (פציעה שהייתה לי מתקופת תירגול של שעתיים התעמלות אירובית ביום), המשכתי להתעמל ואף לאמץ את הקרסול, אפילו חזרתי לאירובי. חשבתי אז שאם לא אעשה את זה, הקרסול יאבד מגמישותו ותמיד תהיה לי בעיה איתו. חשבתי לעצמי – בלי כאב לא מגיעים לשום הישגים. ונחשו מה? יש לי בעיות עם הקרסול. הוא ממשיך להתנפח ולפתח דלקות, ממש כמו שהיה לפני הניתוח. הופתעתי כאשר הפיזיותרפיסט אמר לי שאני אמורה לתרגל את הקרסול בעדינות ואם כואב לי – עלי לעצור.

גיליתי שמדובר בדפוס שקיים אצלי כל החיים (שהוא גם סימפטום של התעללות). פעם סבלתי ממחלת הנשיקה ולא ידעתי זאת עד שהתמוטטתי יום אחד (כשעשיתי את תירגול האירובי השני שלי לאותו יום) ולא יכולתי לעשות שום דבר. כרגע אני סובלת ממחלה של מפרקים, דלקת פרקים, כאבי ראש קשים, כאבי צוואר וגב כתוצאה מפציעות חדשות וישנות ובעיות בעמוד השדרה ושפע של מחלות פיזיות אחרות.

יש כמה דברים שאני עושה כדי להתמודד עם כאב. אני לא מרגישה חלק ממנו, לא מודעת לכך שכואב לי עד שרופא או מטפל נוגע או בודק את המקום. מיתר הכאב אני מתעלמת עד שהוא מחמיר כל כך עד שאני לא יכולה יותר להתעלם ממנו. אז אני לוקחת משכחי-כאבים שונים כדי להרגיע את תחושת הכאב ואם זה לא עובד, אני כועסת על הגוף שלי שהוא כל כך חלש. ואז משתלט עלי הפחד שאהיה נכה לכל החיים, שפירושו שמוטב שאהיה יותר פעילה.

רק לאחרונה הצלחתי ללמוד להסתכל אחרת על הכאב. אני מבינה עכשיו שהכאב אינו האויב שלי כי אם חבר, שמתריע שמשהו אינו כשורה. אם אני שמה לב אליו, אני יכולה לייחס אותו למשהו שאני עושה באותו רגע (יושבת יותר מדי זמן או בתנוחה לא נכונה, סוחבת תיק כבד מדיי, מביאה את עצמי לידי תשישות או עודף מתח, כמו שאני רגילה להיות, לא ישנה מספיק וכמובן, מגזימה עם ההתעמלות האירובית). אני לומדת גם שככל שאני מאפשרת לכאב להימשך יותר זמן, כך הוא מחמיר. אני כבר לא מחכה עד לשלב שבו אני מטפסת על קירות מרוב כאב, לפני שאני לוקחת את התרופה שלי. אני מפנקת את עצמי בטיפולי מסאג', שעוזר לשרירים ולמפרקים שלי. אני עובדת על תירגול טכניקות הרפיה בלילה, כדי שאוכל לישון טוב יותר.

אני משתדלת להתגבר על האשמה שבאה עם ההכרה בכך שאני לא מסוגלת לעשות את כל מה שאני רוצה או מרגישה שצריכה לעשות. הייתי חייבת לעשות כמה שינויים בחיים שלי כדי לנסות להיפתר לפחות מחלק מהמתח שהגוף שלי סבל ממנו. אני משתדלת לרדת במשקל, שזה נושא נפרד.

אני עדיין סובלת מכאבים רבים, אבל אני לומדת לא להתעלל בגוף שלי ולהתעלם ממנו. אני מאמינה שכלל שאחלים ברמה הרגשית, גם הגוף שלי יחלים. שמעתי גם שאם אניח לעצמי להרגיש את הכאב הרגשי שלי, גם זה יעזור לי עם הכאב הפיזי שלי. ייתכן ותמיד יהיו לי סימפטומים פיזיים בגלל הנזק שכבר גרמתי לעצמי, ההתעללות וההתעלמות שלי מהגוף בעבר, אך נראה לי שעכשיו הכנסתי את זה לפרופורציות יותר סבירות.

החלטתי שאני חשובה מספיק כדי שאטפל בעצמי מעכשיו והלאה. טוב לי לדעת שיכולה להיות לי שליטה מסוימת על הכאב וכמובן על האופן בו אני מטפלת בו ואיך אני רואה אותו. ועכשיו נראה לי שאני אלך לקחת שני כדורי אספירין ואשכב לי כמה דקות.

המאמר תורגם על ידי אילנה מאתר זה:
http://www.abuserecovery.org/articles/WhatPain.asp

© Copyright: Reprinted from "Survivors & Friends" 1993: Volume II: No.1: All Rights Reserved