שלום, שמי לימור ואני בת חמישים ואחת.

אני אימא לחמישה ילדים.

וכן, אני שורדת של תקיפות מיניות.

חשוב לציין שבאתי ממשפחה גדולה וגדלתי עם הרבה אחים ואחיות צעירים ממני.

הגוף היווה מבוכה ובושה רוב חיי, אבל כשמצאתי בן זוג הרצון להיות אימא היה קיים ברקע.

כבר בהריון הראשון רציתי ללדת בבית. זה היה פתרון לבושה מהחשיפה לזרים בבית חולים. אך המליצו לי מאד ללדת פעם ראשונה במקום בטוח. מצאתי את בית חולים האנגלי בנצרת אשר איפשר למלא טופס בקשות ללידה.

היתה שם פתיחות. הלידה עברה בטוב וילדתי את בני הבכור במזל טוב. תמיד אהבתי להיות בהריון וגם להניק. הנקתי עד גיל שנה וחצי או יותר.

בשלושת הלידות הבאות בחרתי ללדת בבית.

יחסית זה היה פחות מקובל מהיום. ילדתי בעזרת בן זוגי שהיה דולה טובה☺ עם ניסיון של רפתן. החוויה הכללית בלידות היתה טובה מאד, תחושת אומץ ומסוגלות.

של פרטיות ואפילו של קדושה! שאלוהים נמצא איתי ועוזר לנו בלידה. היתה לי תחושה עמוקה שזה הדבר הנכון והלידות תעבורנה בשלום. 

(חבל שאחרי הלידות נסענו לבית החולים כדי להרשם ולהיות זכאים למענק. זה הפריע את השקט הטוב והאינטימיות וחבל.)

הלידה החמישית היתה שונה, אותה ילדתי בלי בן זוגי.

כעת הייתי בת ארבעים וחולה כרונית והרגשתי אינטואיטיבית שאני חייבת ללדת בבית חולים.

מכיוון שרק חזרתי מחו"ל ולא היה לי ביטוח רפואי בסיסי הבי"ח היחיד שקיבל אותי היה אחד בבני ברק.

זה לא היה פשוט, אחרי כל האינטימיות בלידות קודמות להרגיש ולחוות לידה רגילה. מזל שאחותי הצעירה הייתה איתי והחזיקה לי את היד.

ילדתי כמו בכל הלידות בלי אפידורל, אך כאן היה קשה יותר כי לא איפשרו לי לנוע, והכאב היה רב. לפני הלידה ואחריה לחצו עלי לקחת אנטיביוטיקה שהחלישה אותי.

מזל שילדתי בבית חולים כי היה לי דימום אחרי הלידה.

ילדתי, התינוקת נולדה בריאה ואני נשארתי בחיים. 

היום אני אימא לארבעה גדולים מעל גיל עשרים ובת צעירה יותר.

אני שמחה באימהות בכל גווניה. הייתי בצעירותי אימא במשרה מלאה. כמעט ולא יצאתי לעבוד. השקעתי את כל כולי בילדים ואני גאה בכך, אפילו שיש לכך השלכות על מצבי הכלכלי.

היה לי חשוב להעניק אהבה לילדי. לספר להם סיפורים ולהיות שם בשבילם.

היום אני ביחסים טובים עימם והם יודעים שניתן להתייעץ איתי על מה שירצו. 

יש הרבה ריפוי באימהות.