אל מבחנת מוות נוצצת נזל הדם לאיטו בוהק כמו הלילה המזמר בכל יום. מהרגל אל יד, אל החזה, כל טיפה, כל זרם אשר נחלש לעצירה, לפני שיפסק. כל טיפה חשובה, טיפה של אושר מלוכלך מזיונים עיניים קטנות שרואות הכל וידיים, שיודעות הכל מכירות את התחושה והצמרמורת הליטוף הכל כך עדין שהופך אותי למוות. ועובר הזמן, ונשארות העיניים הקטנות שרואות וגם מבינות הכל וידיים, שקצת גדלו ועדיין זוכרות את ההרגשה והתחושה של הליטוף שהיה פעם עדין והוא נשאר למוות שהרג אותי. זוכרת את הצמרמורת והנגיעה הצמודה הכאב הבלתי פוסק שנכנס שוב ושוב אל תוכי. ונשארתי ילדה עם עיניים וידיים שהכל נישאר קטן וממשיך לתעתע הזיכרון והתמונה של הנגיעה שנחשבה פעם לעדינה שהפכה אותי למוות.