אני מאשימה
אותך אבא
על הפקפוק! וחוסר האמונה!
על אבנים ממולאות בארס שיידת לעברי.
אני מאשימה אותך
אבא
ובזה לך.
על שורת המילים ששפתייך צווחו:
"לכי ותבדי עוד סיפורי התעללויות"
אני מאשימה אותך בעשרות ההקאות, החתכים והלילות הלבנים.
אני מאשימה אותך אמא
שהטלת אותי לים אופל מבעית.
ששובל מילותייך ריקד מפיך, ריטש נפשי:
"לפעמים אדם העובר טראומה מינית,
הופך את מה שעבר לגרוע יותר"
עוד רגע קט, ירוטש גופי בצוקים המחודדים וגשם טיפות בשרי ינטוף על הים.
רגעינו הקפואים-
קרחון עמקי.
דמעותיו
נתיב מים
ולו
גלים כדורים
מנגנים
לנצח
סולם איאולי.
משחת צלילים
כ
צינור להבה
על גופי הנעלם.
=
בחלומי
רצתי על ארבע
]ככלב-רחוב
מצחין
ודומע.[
בשדה חמניות
בכורות האביב.
ניצים
היו
קרניים לפדיות.
גבעול
כשוט
הגרף אישוניי
האפורים.
ו
שיניי-זאב
משולשות
מגולפות
בפניי פרחי
העלום.
רוטשתי!
כ
נזירה
ערומה
בתולה.
מפזזת
מארש-אבל
עגום.
צרחות הנפקתי
ו
לא היית
שם
להצילני.
(לאמא)
"אפילו ענני הגובה, לא יכלו לשתיקתה
היא הביטה עד בלי שבע, היא הביטה וידעה
שכעת פורחות בעמק, שלל חבצלות הבר
ולמרות הכל, הכל נגמר.
אפילו ענני אוקטובר, הסגולים אל מול שקיעה,
לא עזרו לה אף לרגע, לא עזרו להרגע,
אף כי עוד פרחו בעמק, שלל חבצלות הבר
למרות הכל, הכל נגמר.
אפילו הספרים בחדר, הסגור והעצוב,
כבר ידעו היא לא בסדר, היא הולכת לבלי שוב
עוד פורחות הרחק בעמק, שלל חבצלות הבר
אך למרות הכל, הכל נגמר."
(בלדה לאישה-תרצה אתר)
|
 |