הריחוק הזה, שלפני זמן כה מועט כל תפילותיי התגייסו לגרשו,
חוזר אליי עכשיו לאחר בקשות חוזרות ונשנות מצד המודעות.
איני רוצה עוד תורמים ואוכלי חינם. לא עוד ידידים, לא עוד אהבות מזדמנות, לא
עוד רדיפות מטורפות אחרי אובייקט להשלמת הריק
בחלל הבטן. לא עוד אלילים להערצה עיוורת וקבלת מחסורים ותכונות נוראיות. לא
עוד הבנה, לא עוד אוזניים קשובות בהאזנה חירשת.
לא עוד מאבקים גופניים בחסך ובכאב.
לא עוד דמעות חסרות תועלת.
עכשיו לצאת. להיכנס עם הראש בקיר, עכשיו לבד.
עכשיו, לאחר כל הזכויות וההטבות, לחפש מפלט בקושי,
ולעבור לידו כאילו אינו שלי. עכשיו למות. להתייאש...
והנה אתה, מסרב לפנות את הריק.
הנה אתה, אוחז בליבי כאילו הייתה זו תחרות זריקה למרחק.
עיזבוני מחשבות. עזבני אתה, שללא מילים ונוכחות השכבת את ראשי
ללא שליטה במערבולת הוריקנית שלצאת ממנה...
אומר אך ורק לבקש את הריחוק הזה,
שלפני זמן כה מועט כל תפילותיי התגייסו לגרשו...