היום..
אחרי חצי שנה.
כואב. כל כך כואב.
כל כך קרוב
לא חלום. אמיתי.
ימים. לילות. שבועות. חודשים.
שעות. דקות. שניות.
וזה לא מפסיק.
במקום שזה ילך וידעך
זה רק הולך ונהיה גרוע יותר ויותר
הוא פה. וגם הוא, ולא לשכוח את ההוא.
שלושתם פה.
פה. כל כך עמוק בתוכי.
עמוק כל כך, כואב כל כך
והם לא מוכנים לצאת.
סיבוב אחד, שני סיבובים
שלושה סיבובים, ארבעה.
3 אנסים
12 חדירות
זרע אחד
ילדה אחת
שמתה.
הרבה דם.
כל כך הרבה דם
ומכות
וחבורות
וסימנים כחולים
שהופכים לסגולים ולשחורים
השחורים נטמעים עמוק עמוק בפנים
עמוק בנשמה.
ואני..
איני עוצרת את הדם
איני נלחמת בזה
נופלת.
נופלת עמוק
מחליקה ולא מצליחה לתפוס.
והסיוטים והפלאשבקים
אינם פוסקים. גם אחרי חצי שנה
כאילו העלו את עוצמתם כדי להכאיב לי יותר
והתמונות
של החיוכים המסופקים שלהם
בזמן שהם גומרים.
די!
לא יכולה יותר לשמור
חייבת להוציא את זה החוצה.
הראשון מתחיל. מפשיט אותי.
חודר אליי. בעוצמה, בכאב, בצחוק.
ואח"כ השני עושה בדיוק אותו הדבר.
ואז גם השלישי.
נגמר סיבוב ראשון.
ואז הכל חוזר על עצמו עוד 3 פעמים.
ולסיום איך אפשר בלי הקינוח?
הראשון חודר אליי בכוח, בעוצמה, בכאב, בצחוק.
השני מכניס לי אותו לתוך הפה
מכריח אותי לרדת לו.
השלישי חודר מאחורה..
ואני..
אני שותתת דם ובוכה.
וכשאני בוכה אז מכים אותי.
מקללים. קוראים לי זונה.
וככה אני מרגישה.
זונה. מלוכלכת.
אשמה.
ומה אני בכלל?
אני כלום. אני אפס. פשוט ככה.
למה אני מתלוננת?
הרי לא הגיוני שמישהי תיאנס 3 פעמים
ב3- תקופות שונות ע"י אנשים שונים.
אני פשוט דורשת את זה.
כן. פשוט ככה.
אשמה..
כל כך הרבה אשמה..
ופגיעה עצמית..
ממנה כל כך פחדתי..
ובסוף פגעתי.. שוב..
