ושוב פעם אני מנסה לכתוב
אחרי כמעט חודשיים של מחסום
וזה קשה. כל כך קשה.
ושוב פעם אני לבד אחרי שכולם היו קצת לידי
אז לפעמים אני מורידה את הציפיות כדי לא להתאכזב
שוקעת.
שוקעת אל תוך הבלאגן הזה שיצרתי לעצמי
שוקעת אל תוך הכאב שממנו איני יכולה לצאת
שוקעת אל העצבות
מפחדת.
אפילו לא יודעת למה.. רק מפחדת.
שונאת את עצמי על שאיני יכולה לאהוב בפשטות, בביטחון,
בלי לחשוב יותר מידי, בלי לנסות למנוע פגיעה. רק לאהוב.
וכל כך רוצה להיות כמו האנשים שלהם זה הרבה יותר קל
אבל לא מצליחה.
ובמקום לנסות, אני סתם כותבת ולמה?
הרי המילים שכתובות כאן לא באמת יכולות לתאר
את מה שאני באמת חשה
המילים הן כל כך קטנות וחסרות חשיבות
לעומת המציאות המרה שאני כולאת את עצמי בה.
וכאן,
וכאן אני מבינה שמשהו בחיים שלי לא בסדר
שזה לא אמור להיות ככה..