היום יצאתי לטייל קצת ברחוב.
נמאס לי להיות בבית.
כבר עבר המון זמן מאז יצאתי מהבית ככה לבד..
ראיתי המון ילדים מסתובבים וצוחקים ומשחקים
למה אני גם לא יכולה? למה אני לא יכולה לצחוק כמוהם?
הבטתי בילדים. החיוך שלהם הוא חיוך אמיתי, מכל הלב והנשמה.
חיוך טהור.. ואילו אצלי.. אצלי הכל מזוייף. העמדת פנים אחת גדולה.
כמה הייתי רוצה שוב להרגיש כמו פעם כשהייתי ילדה..
ואז ראיתי אנשים מבוגרים. לא הכי מבוגרים.
הם חלפו על פניי והסתכלו במבט מוזר..
האם הם רואים? חשבתי לעצמי..
האם הם רואים מה שקרה לי? מה שעוד קורה..
מה הם חושבים עליי?
אישה אחת ראתה אותי ועברה לצד השני של הכביש
האם היא רואה? האם היא עברה לצד השני כדי לא להידבק?
כי היא יודעת שאני מזוהמת.. נגועה ברוע..
והנה שוב, זוג קשישים יושב על ספסל בגינה ומחזיק ידיים..
רואים שהם אוהבים. אהבה טהורה.
האם יגיע יום שבו אני אזכה לאהוב ככה?
האם יגיע היום בו אני ארגיש נאהבת?
כל הדברים הללו נראים לי כל כך רחוקים וכל כך לא מציאותיים.
הרי מי ירצה לחלוק את חייו עם מישהי כמוני?
מלוכלכת.. מזוהמת.. מזוייפת.. נגועה ברוע..
