השאלה שלי היא אלו מין אנשים אתם שלא ראיתם אותי? את הילדה האמיתית, הכואבת, זאת שהייתה נשארת שעות לבדה בבית אחרי בית-הספר, באמבטיה, בארון הבגדים, במיטה מכורבלת... איפה הייתם אז? איפה הייתם בלילות שבכיתי לתוך הכרית כדי שלא להעיר אתכם, לא להפריע... איך לא שמעתם אותי מסתובבת בבית, יושבת על אדן החלון, כולי בחוץ, מתחתי רק אספלט שחור, מולי הים סוער... כל כך רציתי ליפול. הגלים והירח היו היחידים שידעו, היחידים שהיו שם עבורי בשעת צרה והייתי בצרה... גדולה יותר ממה שאי פעם תדמיינו לעצמכם. אילו מן הורים אתם שלא ראיתם? אתה אבא שבקושי התראינו באותן השנים... אתה בדיוק קיבלת דרגה חדשה ותפקיד מחייב סביב השעון. מי ראה אותך? מי הכיר אותך? אתה אבא של סופי שבוע, אתה בחיים לא יכולת לראות כי פשוט לא היית.

אמא, את גידלת אותנו, היית לנו אב בנוסף על אם, הכל נפל עלייך ואני הרי הייתי ילדה שדורשת... גם אותך הייתי רואה רק אחרי צהרים... אבל זה בסדר, סמכת עליי! הייתי ילדה מאוד אחראית, מגיל 4 חזרתי לבד לבית ריק והסתדרתי מצוין, את לא דאגת, כולך גאווה, יש לך ילדה גדולה... היית צריכה לדאוג אמא! היית צריכה לדעת שאני לא תמיד חזרתי ישירות הביתה כי הוא לא נתן לי, לפעמים בקושי חזרתי בכלל... אבל את לא ראית. בכיתי המון אמא אבל את לא היית שם, לא החזקת אותי כדי להרגיע, לא ניגבת לי את הדמעות ושאלת לשלומי. פשוט לא היית אמא, אף אחד לא היה...

איזו מין ילדה...

אני הילדה שנותרה לבדה למרות שהחיוך המאולץ הסתיר את הבדידות, אני הילדה שתמיד קפצה בראש ללא חת וכולם קינאו שאין לה פחד, למרות שעמוק בפנים היא פחדה מהצל של עצמה... שלו... אני הילדה שתמיד התגאיתם שהיא כל-כך בוגרת ואחראית ושאתם סומכים עליה בעיניים עצומות... זה מה שנקרא אירוניה... לגלות לכם משהו? העיניים שלכם אכן היו עצומות! גם כשהסימנים זעקו מכל הפינות בהתנהגות שלי, בדיבור, בתגובות, בשפת הגוף... לא גיליתם... הכל היה מולכם אבל אתם לא ראיתם כלום, לא ראיתם אותי, ראיתם ילדה אחרת, הילדה שרציתם לראות אבל היא כבר לא הייתה קיימת, רק אשליה, תעתוע של הראייה. ואתם לא ראיתם אותי באמת... ואני עדיין בוכה.