דרורית יקרה.

אני יודעת כבר לזהות התעללות.

אני גם יודעת לתת לזה לעבור על ידי.

זה מוזר, אבל אני לומדת מהר. רק לפני חודשיים הדברים האלה לא היו אלא אינטואיציות עמומות, ועכשיו הן ידע של ממש. והכל בגלל ההכרה שהכרתי אותך. יותם חושב שאני משוגעת משום שיש בי שני אנשים. את ואני. אבל הוא לא יודע שאני שלמה לגמרי עכשיו, משזיהיתי אותך. וגם שהילדה/אישה היא תופעה אופיינית לנפגעי טראומה.

אני בטוחה שיותם נפגע טראומה בעצמו. יש בו יותם. הוא נראה כמו ילד. ראית איך הוא נראה? כאילו הוא בן שבע עשרה. והוא גם מתנהג ככה. אני אוהבת את הילד שביותם.

יותם אינו זך בעיניי כמו שאת זכה בעיניי. דווקא יותם הוא הילד הרע. יותם עצמו הוא טוב משתפך. אני אוהבת את האיש. פחות את הילד.

דרוריתי, המצוקה שלי נובעת מהגעגועים לבת שלי.

נישקתי אותה היום. והיא הפשירה לי בידיים. המצב שלה נורא.

אוי התינוקת שלי.

איך יכולתי ללמד אותה להתעלם מההתעללות, כשאני בעצמי גם כשאני מזהה כזאת, אני לכודה בתוך המערכת? אני במקום אחר עכשיו. מגדלת אותך. גיל קשה עכשיו. את בת אחת עשרה. השדיים צומחות לך. מעניין אם תהיי אישה מוקדם, כמו בתי שקיבלה את המחזור החודשי בגיל שתים עשרה, או כמוני שקיבלתי אותו בגיל שש עשרה וחצי. אפילו זה כל כך אחר לבוא מפני שנשארתי קטנה. שנתיים אחרי שקיבלתי וסת כבר קיימתי יחסי מין. חסרת בשלות לחלוטין, ולא ידעתי לקראת מה אני הולכת בכלל. וכבר עשר שנים לא הייתי בתולה. איזה בלגן דרורית. גדולה-קטנה, קטנה גדולה. בכלל לא יודעים מה מוקדם ומה מאוחר. פרקטלים. שברים. זמן של הרשת. גם מתקדם דף אחרי דף כמו בפורום, וגם כולו עצור בבת אחת במסדי הנתונים של דרוריתי אני עייפה. תגדלי, קטנה. תגדלי.

הרבה לחנים הלחנתי בשבוע וחצי האחרונים. המון מנגינות שיצאו לאוויר.

כתבתי מאמר על הזמן. אפילו אני לא מבינה את המילים המפוצצות שכתבתי שם. אבל את ממש חכמה ואת תביני.

לילה טוב.

מילה כתובה שלך.

דרורית שלי.

אנחנו קוראות מאמר על דימוי הרשת.

האם אני יכולה לחיות את שלושים וחמש השנים האבודות אחרת?

האם הנישואין, לידת שלושת הילדים, החינוך שלהם, האם אין זה עולם ליניארי כמעט? האם אני יכולה לקעקע את הסיבה? לא.

יכולתי רק להיזכר בך דרורית. רק כשסבתא שלי שיחררה אותי לגדל אותך עם מותה.

אינני יכולה לדבר עם המתים באמת. דמיוני הוא דבר נהדר, יקירתי.

נולדתי חקלאית. המאמר מדבר על החזרה לעולם חקלאי. הוא אינו יודע מהו העולם החקלאי.

זה אינו דומה לעולם הרשת.

הייתי עומדת על יד אבא כשהיה גוזם בחורף את עצי האפרסק - הוא היה מעצב את העצים תוך מחשבה עמוקה. צורתם נקבעה על ידו באופן כמעט מוחלט. הוא ידע למזג את מחשבותיו עם מחשבת הטבע. הייתי עומדת על ידו ורואה בדמיוני את העץ המלבלב, הפורח והמניב. וידעתי עם כל ענף שהוריד מה תהא הצורה.

והייתי עומדת על יד אמא בשעת הדילול, והיא הייתה משלימה את עבודתו של אבא. משאירה את המרווח המדויק כדי שלכל אפרסק ואפרסק יהיה המקום המתאים להתפתח ולגדול.

זה היה תהליך מעגלי, מדי שנה בשנה, אבל זה היה ליניארי. ידענו פחות או יותר מה יצא תחת ידינו המתערבות בטבע.

ואבא היה עושה הרכבות על עצי התפוז.

אינני זוכרת איך ראיתי עלים לפני שלמדתי על הפרקטלים. ייתכן שראיתי אותם אחרת. אינני זוכרת את התחושה של המחשבה. מה שאומר, שבעצם החשיבה שלנו ליניארית, כי אחרי הפרקטלים אני כבר לא יכולה לחשוב אחרת.

זהו דרורית לעכשיו.

מילה כתובה.