יש ימים שבהם הכל בסדר ויש ימים שבהם הכל רע. יש ימים שבהם אני עדיין ילדה בת 11, יושבת מכווצת על ספת עור חומה, מפוחדת, ללא רצונות, חפץ, בובה ויש ימים שבהם אני נזכרת שאני כבר בת 15 ושעל אותה ספה כבר שנים לא ישבתי ושיש לי רצונות ושאני אדם ויש להתייחס אלי בהתאם. כל אותם הימים דורשים סיפור. כל אותם הימים אני מחפשת איפה שגם הסיפור שלי יופיע ואיפושהו באחורי הראש שלי הקול הקטן הזה אומר לי שהסיפור הזה הוא שלי ולכן אני אמורה לספר אותו. זאת הגרסה השניה של החדר. הגרסה הראשונה נכתבה בתור אנדרטה לנפש מיוסרת וגוף מטונף, מצבה שתישאר כאן אחרי המוות המיוחל שאמור היה להגיע בקרוב מאוד. הגרסה השניה נכתבת ברגעים אלה, שנתיים אחרי הראשונה. הגרסה השניה היא גם אנדרטה לנפש מיוסרת וגוף מטונף אך היא גם עדות לסיפור הישרדות, לתחייה מחדש של עוף החול, שגם אם לפעמים הוא נוטה למות הוא תמיד נולד מחדש מתוך האפר.   הנה אני נחשפת שוב, בלי מעצורים ובלי בושה. הנה הסיפור שלי.