המבודדים. המורחקים. המושפלים.
המושתקים.

אנחנו היינו קבוצת הניסוי, חומר הגלם.
אנחנו היינו ההבטחה
הבטחת המשכיות "מהפיכת ההתיישבות הציונית".

ילדים מותנים. אכזריים. קשוחים.

אנחנו היינו הענבים בכרם הפרוץ לכל השועלים הרעים.

ילדים. - רק ילדים.
ילדים מופקרים, ילדים מותרים.


גדלתי בבית ילדים. בין ילדים אחרים. חשופה לרוחות, לרוע, למבטים. חשופה
לאימה. בין אנשים רבים. בתוך מערכת. יישוב קטן, צפוף. כולם רואים את כולם.
כולם יודעים על כולם. כולם מדברים על כולם. הכל גלוי. הכל ידוע. הכל פתוח.

הכל - מלבדי.
אני הייתי שקופה.
אני הייתי אוויר.
אני הייתי שותקת.
אני הייתי לא-כלום.

כשאבא כעס היה אומר בשקט: "אני לא רואה אותך. את אוויר".
אבא אמר. - אחרים לא ראו.

שתקה המטפלת שמצאה את הסדינים בשק הכביסה.
שתקה השומרת שעברה קודם ואחר-כך.
שתק "הישן" - שישן בבית הילדים.
שתקה המחנכת כשנרדמתי בשיעור על השולחן.
שתק האבא שבא לכסות את בתו וראה את אבא עלי.
שתקה האחות כשבאתי אליה - בת 6, בת 7, פצועה ושרוטה מבפנים.
שתקה המטפלת מול הבלגן סביב המיטה.
שתקה כשראתה במקלחת גוף ילדה מכוסה בכתמים.
שתקה כשהילדה התחמקה ממגעה, מזיעה מכאב דומם תחת ידה.

שתק העולם.

שתקה אמא שלי.
שתקה כשאבא הלך "לכסות את הילדה" - ונעלם לשעה.
שתקה כשסירב לספר היכן היה ומה עשה.
שתקה כששמעה אותי בלי הרף בוכה.
שתקה כשהפסקתי לבכות.
שתקה כשנעלמתי, הסתגרתי, בהיתי בדממה.
שתקה כשהפכתי שקופה. לא נראית.

אמהות שותקות לעיתים קרובות, מסתבר.
בילדותי - שתק העולם. שקט דומם.
אנשים משכילים. "מודעים". "נאורים".
גננות מדופלמות. מורות רחבות אופקים.
אנשים חזקים. אנשים משכילים.
חדורי להט - אמונה. אנשים ציוניים. חולמים, מגשימים, לוחמים.

חלומם נעצר בי. - אלי הוא לא הגיע. בי הוא לא נגע.
אני הייתי קורבן מותר. - קורבן למולך ההגשמה.