|
אני חייבת להתקדם בסיפור, נתקעתי שם,
דיבורים והסחות דעת, מצטערת,
כמו שאולי גם אתם מבולבלים, אז גם
אני...ואולי כעת, אתם רואים, אולי
כעת-מישהו רואה, את הבלבול האינסופי
הזה, את חוסר המיקוד, את חוסר היכולת
להבין, את כל החוסרים למינהם שנוצר
בגלל, בגלל מה? נראה לי שאמרתי, או
שאולי לא, רק רמזתי? יכול להיות.
המון המון לילות, במיטה לבד, המון לילות
בהם אף אחד לא שמע ולא ראה ולא היה, חוץ
ממני וחוץ ממנו, והניתוקים למינהם,
והצרחות והכאבים והדמעות שלא
יצאו..וה-שתיקות, השתיקות, אבל בפני מי?
בפני מי שתקתי? בפניה? אולי,
בהתחלה..אחה"כ בפני כל העולם.
רגע, למה בפניה? למה שתקתי בפניה? אבל
היא בטח ידעה..לא?
מפחדת להודות-היא ידעה, איך לא?
ניסתה להחביא אותי ברגעים הזועמים, בהם
היה יוצא משליטה, ניסתה להחביא אותי בכל
מקום אפשרי.
אני זוכרת אפילו כמה תמונות מהשירותים,
אני זוכרת שהיא שמה אותי שם תוך כדי
מריבה בינהם, שמה אותי שם ונעלה, ישבתי
ליד השירותים ופחדתי נורא, ולא רציתי
שאף אחד יכנס, שאף אחד לא יפתח את הדלת,
אפילו אפילו...אפילו לא היא, לא רציתי
שגם היא תפתח, לא רציתי.
צעקות, זעקת כאב ואז שתיקה, בכי חלש
שכמעט לא שומעים, אני שמעתי.
הנחתי ראשי על הריצפה ורציתי לישון,
הרגשתי פתאום מוגנת...בשקט, לבד,
ונעולה-הייתי נעולה, אף אחד לא יכול
להיכנס, אף אחד לא יפרוץ את הדלת הזו,
אני לבד.
נרדמתי על הריצפה, רק בבוקר היא באה..עין
כחולה וכאב כזה בלב שהרגשתי, רציתי לחבק
אותה ולהגיד לה שלא יקרה לה יותר כלום,
אבל לא ידעתי...אני זוכרת שהיא חיבקה
אותי ובכתה, היא בכתה המון, שמה ראשה על
הכתף שלי? לא יודעת איך הצליחה, הרי גוף
של ילדה..אבל עטפה אותי אל חיקה והניחה
את עצמה עלי...ככה הרגשתי.
איך? לא יודעת.
|
