לעצור שניה,
מהר מדי, לאט מדי, לא ברור, בטח גם אתם
התבלבלתם לגמריי מהפיצולים, מחוסר
הקווים הישרים בתוך המסגרת הברורה.

איזו מסגרת? מה ברור? כלום.

הכל מתהפך, לא שב לקדמותו, מעולם לא היה
ישר ונורמלי, מעולם לא היה תקין.
אז שלא ישוב אני אומרת, שלא ישוב, שלא
יחזור, שלא.

אוקי, לשוב אל הסיפור, הסיפור שלא סופר.

אמא-האישה שילדה אותי, נקרא לה.."היא"-כי
תמיד היא הייתה "היא", ותמיד היה ברור
ש"היא" זו האישה שילדה אותי, נו טוב-
"אמא" שלי.

אז "היא, ז"א-אמא שלי אהבה אותי מאוד,
הייתה לי אמא, פעם...או שאולי לא, היא
פחדה מהצל של עצמה, כנראה בצדק, הוא
נפגע-הצל, גם היא.

החזיקה אותי בכל דקה ודקה שרק יכלה, ואני
תמיד הייתי עליה, כל עוד ייכלתי, שעדיין
הוא לא חזר.
כשהיה מגיע, מיד הייתה מפילה אותי על
הריצפה, גם לזה התרגלתי, שהוא חוזר אני
נופלת, כבר לא שייכת.

אבל השעות בהן הייתי עליה היו שעות חסד
היחידות שלי במשך היום, במשך החיים..כי
מעולם לא שבתי להרגיש את אותה תחושה
נהדרת, נפלאה, עוטפת ומגנה...רק שידעתי
שזה יגמר מתישהו, אולי חיכיתי שזה יגמר,
כי היא פחדה, ואני פחדתי כי היא פחדה,
ושתינו פחדנו מאוד, רק שאני נשארתי והיא
כבר לא.
והיום-היום עדיין מפחדת, הרבה, היא כבר
לא, לא מרגישה, לא חושבת, לא זוכרת,
בטח-אולי היא כבר לא חיה? חיה-מתה,
מתה-חיה, איך שתרצו, אבל לא מרגישה,
ואני כאן.

מודה-זוכרת, יודעת, מודה, אני מודה,
וגם-לבד במערכה.

כי הוא מטורף והיא חולת נפש, ואני-אני
מרגישה את כל מה שהם כנראה לא רצו
להרגיש.

"הוא"-עשה איתה "אהבה" באחד הימים, הזרע
הנתעב שלו חבר לביצית המבולבלת שלה
ונוצר משהו, משהו? אני נוצרתי.

הוא תמיד היה "הוא", שמו כמעט ולא יכול
לצאת מפי, יש לו צליל כזה..מפחיד, זה
הוא, השם שלו מכיל את כל הגועל שבתוכו,
ועדיין אף אחד לא ראה, שהגועל הזה יצר
אותי, ואני חייתי איתם בבית, עם כל
הגועל מכל הכיוונים האפשריים וה-לא
אפשריים.