כאשר אתם מדמיינים לכם אונס, אתם בטח חושבים על סמטה חשוכה,1 בלילה, נערה עם
חצאית מיני. וגם אני לפעמים חשבתי ככה. אז לכן לא פחדתי לחזור מבית הספר
בשעה 2 בצהריים, ללכת ברגל הביתה ליד כביש ראשי בעיר, כאשר אני לובשת בגדי בית הספר.
ומסתבר שזאת היתה טעות.
אז אני הולכת לי ברגל, חוזרת מיום עמוס שיעורים ועדין מלאה בחוויות של הטקס
שהיה ביום שבת בשבט. ופתאום, אני מרגישה משהו קר בגרון. סכין.
הבחור הזה - מחזיק אותי מאחורה, עם סכין לגרון. ואומר: "אם לא תתנגדי, לא
תפגעי, ואל תעזי..."
הבחור הזה - מושך אותי אחורה לתוך שביל שמוביל לחורשה.
הבחור הזה - בוחר לו מקום, מוריד לי את התיק, דוחף אותי על הרצפה.
"...תהיי רגועה, אל תדאגי, זה יהיה מהיר..."
אני - לא יכולה לזוז,
הבחור הזה - מוריד לעצמו את המכנס, מוריד לי את המכנס, את התחתונים.
אני - הידיים קופאות, הרגליים קפואות, הראש נמצא במקום אחר.
הבחור הזה - כבר לא צריך את הסכין, כי אבא ואח שלי כבר עשו את העבודה.
הבחור הזה - נכנס, חזק, מכאיב, קורע,
הבחור הזה - מנשק, מלקק,
הבחור הזה - גונח
הבחור הזה - גומר.
הבחור הזה - קם, והולך.
אני - לא קיימת יותר.

"...כבר לא ילדה
אבל מצאה עצמה שבגילה
השיעור עוד לא גמור
ובטח שבוכה
אחרי כל מה שכבר עברה
זה ברור הכל סגור..."

מלחמה שקטה, היהודים



האונס הזה החזיר אותי אחורה.
החזיר אותי כל כך הרבה צעדים אחורה.
והוסיף כל כך הרבה פחדים למה שכבר יש.
בהתחלה חשבתי שרק בבית מסוכן,
שרק בבית אני לא יכולה לעשות כלום.
אבל מסתבר שלא, שאני לא מוגנת בשום מקום בעולם.
אין לי מקום מסתור.
מי שנפגעה בבית אומרים שהיא יכולה לצאת מהבית.
מי שנפגעה בחוץ אומרים יכולה לברוח הביתה.
אז מה אומרים לנערה כמוני? לאן יש לה לברוח?
לאן יש לי לברוח? לאן אני יכולה ללכת שלא יפגעו בי יותר.
וזה מוסיף ומעלה פחד.
פחד תמידי. שתמיד צריך להיות במגננה.
ותגידו לי? איך אפשר לחיות ככה?
שאין לך שום מקום מוגן?
איך חיים? אז זהו שלא חיים. אתה מתנתק,
מתנתק מהעולם הזה, שרק הראה לך רוע.
העדפתי לעסוק בדברים אחרים.
רק לא במה שקרה.
רק לא לחשוב על זה.
רק לא לזכור.
רק לא לראות את הנגיעות.
רק לא לראות את הנשיקות.
רק לא לשמוע את הגניחות.
רק לא להרגיע את הכאב.
רק לא להרגיש את הידיים שמטיילות בכל הגוף.
רק לא...

לא!!!!