בחיים שלי לא הרגשתי מה זה בית אוהב.
בית שמחזיר חום.
בית שמחבק.
בית שמתגעגעים אליו אחרי שחוזרים מטיול של כמה ימים.
בית שכאשר נכנסים אליו מרגישים בטוחים.
בית שבורחים אליו.
בית כזה לא היה לי, וגם אין לי.
הבית שלי היה בית שפוגעים בו,
בית שבו נוגעים בי.
בית שבו נכנסים לחדר בלי לשאול,
וגם נכנסים לתוכי בלי לשאול.
בית שבו רבים בגללי,
ושגם שמאשימים אותי.
בית שבו תמיד צריך להיות הכי טובים,
ושגם מצפים ממך, ואם אתה לא עומד בציפיות אז....

בבית שלי אהבו אותי. אבל להם היתה דרך מאוד שונה להראות את האהבה שלהם.

אבא שלי - היה משקיע את כולו בי. ואצלו הכל היה עד הסוף. כמוני, או הכל או כלום.
הוא היה משקיע בספורט שלי, מסיע אותי לכל האימונים, מסיע אותי לכל התחרויות.
קונה לי את הציוד הכי טוב, קונה לי את האוכל הכי טוב. תומך כשמנצחת.
וכמה שהוא היה מראה את האהבה שלו בצורה חומרנית, היא גם היתה פיזית.
הוא היה נוגע בי בכל הנסיעות לאימונים, מלטף בכל הנסיעות לתחרויות.
מפנק אותי באוכל כשמנצחת, ומחטיף כשהייתי מפסידה...
כמו שאמרתי, הכל או כלום.

אח לי - תמיד היה דואג לאחותו הקטנה, לי. הוא גם זה שנתן לי את השם.
הוא דאג לחפש אותי לתחרות תחפושות שאזכה במקום הראשון. דואג שאני לא אצא עד
מאוחר, היה מפחיד בנים שהיו מציקים לי ביסודי. בונה לי דברים לחדר. קונה לי
מתנות יקרות ליום הולדת. ממש כמו אח גדול. וכמה שהוא תמיד ניסה להגן עלי
מאחרים. הוא רק שכח שהוא גם היה צריך להגן עלי מעצמו.
הוא שכח להגן כאשר הוא עצמו הוציא לי את היד מהמקום,4 פעמים!!!
הוא שכח להגן כאשר הוא עצמו אנס אותי כשהייתי בערך בת 5. ואולי בעוד פעמים.
הוא שכח להגן כאשר הוא עצמו ירד עלי שאני לא טובה מספיק.

אמא שלי - היא היתה פסיבית. כך היא אהבה אותי.
היא לא צעקה עלי אף לא פעם שאני עושה דברים רעים כשהייתי קטנה. היא לא הפריעה
אף לא פעם אחת כשלמדתי. היא לא אמרה לי לא לחזור מאוחר מידי כשאני יוצאת.
ממש אמא נוחה.
אבל היא לא עשתה כלום כאשר היא ידעה שאח לי פוגע בי.
היא לא עשתה כלום כאשר אבא היה נכנס למקלחת.
היא לא עשתה כלום כאשר הלכתי למשטרה.