לעמוד על במה ריקה, גדולה כזו... למול מראה ענקית. עירומה
לחלוטין, חשופה. ולהביט לעצמי בעיניים.

לראות מי אני באמת - להסתכל לתוך הילדה הקטנה שבי שנפגעה
כל-כך והפעם לשם שינוי -
ללטף אותה במקום להכאיב לה שוב ושוב.

זו אני.
אני אומרת לעצמי את זה הרבה. "שורדת".

זו אני.
ואני חושבת לעצמי את זה הרבה. "לא פוחדת".

זו אני.
יכול להיות שקצת שונה מן השאר, קצת יותר מכונסת, יותר
מציאותית, יותר רואה את הדברים הפחות טובים ממה שאת
הטובים... לא חושבת שהחיים "וורודים" אבל עדיין רואה בהם
צדדים טובים.

זו אני.
מחבקת את עצמי ויודעת,

רק אני - יכולה להציל את עצמי.
רק אני - יכולה להבין את עצמי.
רק אני - יכולה לגרום לשינויים בי.

מביטה בשנית בעצמי בימים אחרים ורואה את עצמי מחובקת, לא לבד.
אני כבר לא לבד אף פעם. לא לבד בלילות, לא לבד בימים. לא לבד.

בגיל שמונה התנפצו לי החלומות.
לבובות שלי, העיניים נהיו עצובות. לפרחים כבר נעלמו הצבעים.
לדברים טעימים ומתוקים היה טעם מגעיל. הכל היה מגעיל ולא טוב.
לצעצועים היה מבט מאיים בעיניים.

התנפצו לי החלומות, נהרסו לי התקוות.
מהות החיים השתנתה לי לגמרי.

עד אשר התחלתי להבין שאני יכולה לשנות את הכל בעצמי. עד היום.

זה העבר שלי. לא העתיד. לא ההווה. העבר שלי. והוא חלק ממני.
למדתי לחיות איתו ואפילו לקבל אותו. העבר שלי.