בדף הבא אני במקלחת... עם אמא. איך? היתכן? אני סוגרת את הספר. לא יכול
להיות! מחליטה לא לחזור לקרוא בו יותר לעולם! מסיתה אותו הצידה אך המראות,
המחשבות, הסקרנות, הבחילה לא מרפים ממני! אני מסתובבת באי-שקט נוראי המאיים
לשתק אותי. אני חוזרת לקרוא בספר בעל כורחי: "לגמור עם זה" לפני ש- "זה גומר אותי".
שתינו טובלות באמבטיה אחת. אחת מול השנייה. היא מדברת ואני... נמצאת שם. הגוף
שלי שם והנפש שלי רוחשת וגועשת בתוכו. אני מכווצת, מחכה שזה יגמר. מחייכת
חיוך מאולץ, אם לא כך אשלם פעמיים: פעם אחת בכניעה לדרישה להתקלח יחד ופעם
שנייה בלעשות את זה ולהישפט על חוסר חשק ונחמדות. "מה כבר ביקשתי ממך? את לא
יכולה לעשות שום דבר בשביל אמא שלך? כל-כך קשה לך?". שנאתי את המקלחות האלה!
שנאתי את עצמי על הכניעה הזו! על מצבי העלוב!
שנאתי את הילדה, שלא מרפה מהפנטזיה שאמא שלה תטיב עמה!