אני גדלה, לא ברור איך, מגיעה לגיל 13. אני נמצאת בתא מדידה. אמא בחרה בשבילי
בגד ופקדה למודדו. אני מתפשטת ואמא פותחת את הוילון. אני חשופה לעיני כל. לא
זוכרת אם היו שם אנשים או לא. מרגישה... נאנסת.
תא המדידה קטן וצפוף, אין ממנו מוצא. שלושה קירות מקיפים אותו. פתח אחד לתא
והוא חושף אותי לתופת. אמא שם ואני מתרעמת. אני זוכה לתשובה הבונה את הקיר
הרביעי של התא: "אף אחד לא רואה אותך! תפסיקי ליילל! תראי לי איך זה עלייך!
זה לא טוב. אני אביא לך אחר". הוילון מוסט על תא "הנידונים למוות". מוסט
לרגע כי מייד אני חשופה שוב, כשמכניסים לתא בגד נוסף. ושוב אני מודדת. מנסה
להתלבש מהר - להספיק להתכסות לפני שהוילון יפתח שוב. לא תמיד אני מצליחה
ולפעמים אמא משאירה אותו פתוח, כי "אין אף אחד בחנות".
איזה חוסר אונים... בושה... ייאוש... אין מוצא... רוצה למות... לא רוצה לצאת
מהתא הזה יותר.
זה לא קורה, לא ממש יכולה: פועם בי גרעין של הבטחה לעתיד טוב יותר. זוכרים?
ירושה מ- "נונה". אני לא תמיד זוכרת אותה אבל היא שם, בדמותה של "הלני
השורדת".
אני מוצאת דרך לצאת מהתא הזה: נפשי יוצאת משם. אני "נפרדת" מגופי. אני בוחרת
להתעלם ממנו מעתה והלאה. הוא כבר לא שלי. הוא חולל.
פעם, בבגרותי, העזתי להזכיר את חוויית תא המדידה בפני אמא. היא טענה שאני
מגזימה. לא היה שם שום דבר נורא, "זה בראש שלך". כן. הכל היה בראש שלי כי
"לא היה לי גוף". מודה באשמה.
 |
|
|
התמונות והתכנים בחלק זה של האתר נמסרו לידינו כולם על ידי גולשי האתר כדי שנעלה
אותם
עבורם כמו שהם. למיטב ידיעת מנהלי האתר אין בשימוש בהם משום הפרת זכויות יוצרים.
במידה
והינך סבור/ה כי בשימוש בתמונה, תמונות או תכנים שבאתר יש משום הפרת זכות יוצרים
הפוגעת בך, אנא הודיענו ונסירם מיד.
רוצה לכתוב משהו ליוצר החדר?
אפשר לשלוח מייל לכתובת האתר שיועבר ליוצר, לא לשכוח לציין את
שם החדר שבו מדובר.
atar.macom@gmail.com
~ חזרה לעמוד החדרים ~
דף הבית
אתר מקום פעיל משנת 1999 ומתעדכן באופן שוטף מאז.
ליצירת קשר - atar.macom@gmail.com