תמונות שחור לבן מה אתן מספרות? ילדה, מה הן מסתירות? מנסה להכנס לתוך הזכרונות בשחור לבן, מנסה לחפש תשובות שאינן. אלבום אחד, חלקים של תמונות. רוצה להכנס פנימה, להסתובב בתוך ילדותי, להריח ריחות, לשמוע קולות, לראות מראות, לחוש רגשות, לקבל תשובות לשאלות קשות ולצאת. תמונות שחור לבן, קחו אותי להזכר.

לו רק יכולתי להפסיק את הכאב שזורם בגופי כנחיל דבורים רועשות, מחלחל בעצמותיי אחת אחת, ושעון הזמן אוזל ומתקתק בין השפיות לאי שפיות. הולכת ונעלמת בתוך הקרעים של חיי הילדות מתנפצת לרסיסים של בדולח קטנים קטנים שחותכים בוורידים. לו רק יכולתי לכבות את הבעירה פלח פלח ברגשותיי כתפוז מקולף. לו רק יכולתי לקחת מחק גדול ולמחוק את הכאב שמשאיר טביעות אצבעות וחריצים בנפשי, שזורע דמעות מלוחות, שעוצרות לרגע, לוקחות נשימה כדי להמשיך הלאה ולא למות מבפנים.

מהאסור! ואת הולכת לך שם לאיטך לבדך, בצעדים מתונים, הססניים, ורוצה שהכנפיים ישאו אותך הרחק. לעוף בשמים אל השקט, אל חום השמש עד שאת נשרפת, ונשארת אוד עשן ילדתי הכבויה, ואני מסתכלת עליך מרחוק. גם רוצה לחבק.

את כמו ילדה אבודה מחפשת כנפיים לבנות, חמות ורכות שיעטפו את הגוף הקטן הנוקשה בלי לחנוק אותו, מהמכות הנפשיות, הפיזיות, מהפצעים הפתוחים, מהחיטוט, מהמבטים החודרים, מהקור, מנגיעות,

השרדות

מתי תפתחי רגליים לבעלך ? הוא אמר לי.
חשבתי שזה אבא, היא אמרה לי.
אין לי כבר דמעות, נגמרו לי הסודות,
סוד כמוס אבא.
סוד כמוס אח.
איפה היו הגדרות?
כמו בדיחה גרועה. רוצה להתעורר,
לחשוב שזה היה סיוט,
רוצה לחבק את הדובי.
אני ילדה קטנה בתוך הנעליים הגדולות של אבא
אני מלקקת את הפצעים כמו אחרי מלחמה
אני אוספת את השברים לבנות מגדל של קוביות משחק.
כמו הטירוף בגלמותו,
כמו הטירוף בבדידותו.
הסיוט שלא רוצה להיגמר,
לופת בזרועות שחורות
את הגוף הרך,
יונק מבשרי הצרוב משקר וצביעות.
בית מקדש קראתי לו,
בית משוגעים. שלום.


לשקוע עמוק

הגיהנום שלי עבר למקום אחר
בתוך דלת אמותי עם ארבע קירות.
אמא ספרי לי סיפור עם סוף טוב
הגשרים שבי מטים ליפול
הגוף שלי כואב מהמכות
הפחד שבי עולה אל קורי העכביש
מחכה לו שיבוא.
ישנתי עם האויב בחדר עם מפתח אפס
שלא יכנס לי החושך ויסגור לי את התריסים בעיניים. הצילו. מישהי טובעת, הגלים שבה סוערים,
מאיימים להציף
דגל שחור, הבדידות עוטפת אותי בתוך ים של אנשים במסכה לבנה עם קרעים.
אין לי אפוד חסין אש
וגם לי קר בחורף
איש חצית את הקו האדום שלי
אמא תנדנדי אותי בנדנדה עד השמים.


אני רוצה לשבת בפינות של הקיר ולבכות
אני רוצה שיגידו לי - ילדה את בתוך חלום בלהות
אני אשה ילדה עם הזכרונות.
המילים לא מספיקות לבטא את הרגשות
נולדתי לתוך הטירוף הזה של טוב ורע
הפזל שהתחבר לתמונה שלמה שחותכת בסכין
את הקליפות בבשר החי
שכואבת, שכועסת, שזועמת על האמת של חיי.
אני רוצה לאסוף את השברים בכף של אשפה
ולכאוב, ולזרוק, ולצעוק, ולזעוק תתעוררי מהחלום
של פנטזיה של ילדות.
השקט הרועם של התותחים שמפגיזים פגז אחר פגז, שמתפוצצים בפרצוף כפצצת אטום
ומשאירים מסכה לבנה קפואה,
גרגירי האבק שירדו לאט לאט לתוך האדמה,
ויספגו את הדם הקרוש, הקרוע את הפצע
שממשיך לדלוף ולדלוף עד שיגמרו לו הכאבים
ותשאר רק תחבושת לבנה שתתנופף ברוח כמו עלה
יבש דהוי.
אני רוצה ללכת לשום מקום, לשבת עם הראש
על הברכיים ולבכות, ולבכות, עד שיהיו שטפונות
של כוח והרס על התמימות שלך ילדה.

לעמוד הבא

לעמוד הקודם

---

התמונות והתכנים בחלק זה של האתר נמסרו לידינו כולם על ידי גולשי האתר כדי שנעלה אותם
עבורם כמו שהם. למיטב ידיעת מנהלי האתר אין בשימוש בהם משום הפרת זכויות יוצרים. במידה
והינך סבור/ה כי בשימוש בתמונה, תמונות או תכנים שבאתר יש משום הפרת זכות יוצרים
הפוגעת בך, אנא הודיענו ונסירם מיד.

---

רוצה לכתוב משהו ליוצר החדר?

אפשר לשלוח מייל לכתובת האתר שיועבר ליוצר, לא לשכוח לציין את שם החדר שבו מדובר.
atar.macom@gmail.com

~ חזרה לעמוד החדרים ~

דף הבית
אתר מקום פעיל משנת 1999 ומתעדכן באופן שוטף מאז.
ליצירת קשר - atar.macom@gmail.com