|
|
|
|
כדי לראות את התמונה המוגדלת, יש להקליק על התמונה הקטנה. |
|
   
|
|||
|
|
|
|
|
כדי לראות את התמונה המוגדלת, יש להקליק על התמונה הקטנה. |
|
|
|||
אבא אחד |
היא היתה רק ילדה.
כמו נטע זר,
כמו צמח בר במדבר,
כמו בובה על חוטים.
לכל אחד חוט שפרם את ליבה.
ילדה עזובה.
רצתה עצמאות לגדול, שייתנו לה מקום,
שיכבדו את רצונותיה,
שייתנו לה אהבה.
אהבו אותה רק דרך מין.
הרגישה חשובה, והתמכרה לתחושה.
סוף סוף מישהו רואה ומתייחס.
כבר לא ילדה בודדה.
אחיה אהב אותה דרך מין.
אבא אהב אותה דרך מין.
ואימא אהבה אותה,
ושיתפה פעולה. ידעה ושתקה,
וגם החזיקה לילדה הזאת את הידיים.
והילדה הזאת רק חיפשה חום, ושיגידו לה
שהיא ילדה נהדרת וטובה.
אבל הילדה הזאת מרגישה זונה.
מוכתמת.
מלוכלכת.
אשמה.
למה שתקת כל הזמן? למה לא סיפרת?
רצתה לספר אבל השתיקו אותה.
אמרו לה שיש בתים יותר גרועים.
והיא האמינה,
והמשיכו להתעלל בה.
הרסו את נפשה הקטנה,
בגדו באמונה,
טימאו את גופה,
שיחקו ברגשותיה,
ילדה קטנה מול עולם המבוגרים.
ילדה קטנה מול עצמה.
ילדה קטנה, אבודה, רוצה לברוח רחוק
אל השמש.
מרגישה לא מרגישה.
זה קרה לה בחושך,
זה קרה לה כשהדלת של החדר
היתה סגורה,
זה קרה לה.
איך אלוהים ראה ושתק?
איך אלוהים הפקיר אותה?
הילדה הקטנה הזאת
עכשיו כבר גדולה,
אבל הכוויות הנפשיות
והחתכים נשארו.
והייאוש משתלט
והעצב והכאב והכעס
והיא לא מוצאת מנוחה לנפשה.
ילדה קטנה שמרגישה לבד.
ולא יודעת כבר
איך גדלים
דלת זכוכית אטומה.
שטיח. חדר שינה.
יש לי בחילה.
שני גופים, ילדה ונער
מחוברים לבד.
עירומים כמו אדם וחווה
בגילוי עריות.
מה קרה שם?
אולי לא קרה שם.
זיכרון קלוש.
נגיעות בגוף?
אולי לא נגיעות בגוף.
אני עכשיו עתיד
הייתי עבר, אני מנסה לחזור.
זה מסנוור אותי.
היינו בפינת השטיח
רגלי פתוחות?
אולי לא פתוחות.
אני רוצה להקיא.
אני רועדת, אני רוצה להפסיק.
לא.
אף אחד לא בבית.
שקט.
הלוואי שמישהו יכנס ויראה,
אני רוצה לעצום עיניים.
אתה עלי,
אני מרגישה כבדות,
אתה מועך אותי.
תזהר, אני ילדה קטנה.
אני כאן. אתה כאן.
ביחד, לבד.
אני מנסה לחבר, להתחבר, פיסות פיסות,
לזיכרון אפל וחשוך.
יש אור בחדר.
אני רואה אותך עלי.
אתה גדול וארוך.
שיחקנו משחקים אסורים-
אתה הובלת,
ואני צייתתי. כי אני אוהבת.
אתה אח גדול,
אתה היית אמור לשמור עלי.
שמרת והתעללת.
דאגת וגמרת.
הייתי גאה בעצמי, מה אנחנו עשינו.
רציתי לספר לאימא.
אנחנו עומדים ליד הארון,
שתיקה.
אני רוצה לספר לאימא.
לא. אסור. זה סוד. אסור שהמבוגרים ידעו.
ואתה? מכחיש. לא זוכר.
מילים כמו נאמרו עכשיו.
אי אפשר למחוק.
שתקתי עשרים וחמש שנה לא?
כמו גוזל פצועשיחקנו אבא ואמא כמו גדולים
הגעתי למקום מבטחים, אל הקן שלכם,
ונקשתי במקור זב הדם בחלון.
ופתחתם לי אותו,
שם עטפתם אותי, וריפדתם אותי בנוצות.
כשרעדתי -
הקשבתם לשתיקה שלי.
כשכעסתי -
הושטתם לי יד וכרית לפרוק.
כשירדו לי הדמעות -
אספתם אותם בכוס מזכוכית.
לא לשבור, לא לפגוע,
זהירות גוזל שביר.
עם כנף שמוטה,
ומקור שצמא לאמא.
נצמדתי לזוויות בקיר, מפוחדת,
מחפשת לי מרחב מחיה.
רק תעזבו אותי, ותתקרבו אלי.
אל תשאירו אותי מאחור עם הזאבים.
עכשיו אני גוזל פצוע שמצמיח פלומה חדשה,
אני גם יוצאת כבר מהקן לבד,
ולומדת ללכת. נופלת, קמה, לא מוותרת.
מגלה את העולם במבט יותר קרוב.
הידיים שלכם מושטות, תופסות, מייצבות, מנחות,
נותנות לי צעדים בטוחים,
ללכת במסע שלי אל הנפש.
לגלות את עצמי מחדש היכן שנתקעתי
ולהשאיר את הזאבים מאחור
בשובל אבק.
היה רק הבדל בגילים.
זה קרה בחדר עם דלת סגורה וסודות,
ראיתי בעיניים של ילדה שחיפשה אהבה.
רציתי להיות שותפה למשחק
רק בתור ילדה. לא להיות גדולה.
זה היה משחק מכור. זה היה משחק אסור.
כשפרטת על גופי כמו בכלי, מיתר אחר מיתר,
רציתי שתשמע מוסיקה.
אבל הגוף שתק. מתמכר לך, למגע ידיך,
לעדינות, לרוך, לחום, ולתשוקה.
ואני נסחפתי ואני שתקתי
אני הצד האפל במשחק שלך
תדע לך שלא רציתי להיות שם.
|
לעמוד הבא |
התמונות והתכנים בחלק זה של האתר נמסרו לידינו כולם על ידי גולשי האתר כדי שנעלה
אותם
עבורם כמו שהם. למיטב ידיעת מנהלי האתר אין בשימוש בהם משום הפרת זכויות יוצרים.
במידה
והינך סבור/ה כי בשימוש בתמונה, תמונות או תכנים שבאתר יש משום הפרת זכות יוצרים
הפוגעת בך, אנא הודיענו ונסירם מיד.
רוצה לכתוב משהו ליוצר החדר?
אפשר לשלוח מייל לכתובת האתר שיועבר ליוצר, לא לשכוח לציין את
שם החדר שבו מדובר.
atar.macom@gmail.com
