יום שני, 21 מרץ, 2005

כבר לא ילדה

אני לא רואה, הכל שחור.
מחפשת את האור,
מחפשת את עצמי, האני שהלך לאיבוד.

פעם כשהיו שואלים אותי "מי את", ידעתי מה לענות,
היום אין לי מושג מי אני? מה אני? ומה תפקידי בעולם?

לפעמים אני חושבת אולי היה עדיף ולא הייתי פה.
אני יודעת שאולי אני מגזימה,
אף אחד לא יבין אף פעם
מה שהיה, מה שעברתי, למרות כל הכוונות הטובות
אבל לא יבינו,
לא יבינו למה הכאב לא יוצא מהלב.
למה הכל דחוק , נעול, לא רוצה לצאת,
למרות שכמה פעמים שאלו אותי
וברחתי, העדפתי לשתוק-לא לענות.

למה אני עושה את זה לעצמי?
כל כך קשה לי לשמור בבטן, אני מתפוצצת מבפנים.
זה רק שובר אותי יותר ויותר.
אולי בגלל שעד עכשיו לא היה מישהו שבאמת יקשיב, באמת יבין ולו במאת האחוזים,
מישהו שיוכל לעודד ולתמוך ולא רק להנהן בראש ולעבור נושא.

אני מבינה שזה קשה ומביך
אבל זה עומד לי כמו עצם בגרון,
עצם שתקועה הרבה זמן.
רוצה לדבר,לספר...
אבל נחנקת, לא מצליחה, מעמידה פני חזקה.

מזמן שאני כבר לא ילדה, כבר בגיל 6.
מאז לא רצו שאני יהיה ילדה קטנה ותמימה כמו כולם.
מאז הכל מתחיל ונגמר במין,
זה מה שגברים רוצים ממני...
זה הפצע שלי, פצע שלא מגליד כבר כמה שנים.

זה לא נעלם רק נדחק, נבלם, נחסם.
אני רוצה שזה יעבור, רוצה שיעלם,
רוצה לשוב להיות ילדה
קטנה, תמימה...
לשחק בארגז החול...