11.6.2021

לפני שנים רבות חייתה נמלה קטנה. הנמלה התרוצצה עם אחיותיה, טיפסה על אבנים, זחלה מתחת לעלים והתבוננה בהערצה בנמלים הגדולות.

בוקר אחד בעוד השמש מחממת את לחייה, הזמינו אותה להצטרף אל טור הנמלים.

עינייה נפערו בהתרגשות, היא מעולם לא התרחקה מהקן.

אחיותיה לימדו אותה את הדבר החשוב ביותר: כיצד להשאר בחיים. וכך, טור הנמלים הפך עבורה לבית ומגן.

לטור היו חוקים ברורים, כל אחת ידעה את מקומה. הנמלה הקטנה הקשיבה לקצב, ולמדה לזהות את נקישות רגלי ההולכות לפניה ואחריה. טפיפות רגליי אחיותיה נשמעו כמו מארש ניצחון באוזניה.

יום אחד הנמלה הקטנה הייתה עדה לאסון. נמלה אחות שהלכה לידה ראתה אגלי טל שנצצו בשמש והחליטה לגשת אליהם.

הנמלים האחרות, דיברו על ליבה והפצירו בה שתחזור אבל, הנמלה האחות הלכה שבי אחר הטל הנוצץ, ויצאה מהטור.

רגעים ספורים אחר"כ נשמע משק כנפיים, וציפור תפסה אותה במקורה. הנמלה פירפרה בכל גופה, בעטה בידיה ורגליה וניסתה להחלץ אך סופה נקבע.

הנמלה הקטנה שהייתה עדה לאובדן, המשיכה לצעוד ודמעות זלגו מעיניה. התמונות הקשות נצרבו בליבה, והותירו בה חותם בל ימחה.

עם בוא הקיץ, המסעות הפכו מאתגרים יותר. החום העז איים לכלותן. להבות היו מתלקחות בפתאומיות והאדמה הייתה יכולה להפוך למלכודת מוות.

בצהרי יום אחד כשהשמש קפחה מעל, היא חשה חבטות מאחור. הסתובבה לראות במה מדובר ולא ראתה דבר.

גם ביום למחרת, בצהרי היום, כשאין צל להסתתר תחתיו, חשה חבטות כואבות.

נמלה גדולה שאלה: מה פשר הקול?

זו כנראה הרוח המכה, ענתה לה אחרת.

הנמלה הקטנה צעקה: אני מרגישה את החבטה.

למרבה ההפתעה, אף אחת לא סבה לאחור לראות במה המדובר.

העולם כמנהגו נהג, והטור המשיך בדרכו.

הבוקר הבא לווה ברגשות מעורבים. בעוד נפשה יוצאת אל חברת האחיות, קרני השמש לא הצליחו לחמם אותה, וגופה נותר מכווץ. היא אהבה את הקצב ושנאה את המסע.

בימים הבאים נקישות צעדי האחיות הפכו רפויות ועמומות, השרב הכבד התיש את כוחן. אולם החבטות נמשכו באין מפריע.

בצר לה חשבה לצאת מהטור אך, זיכרון האסון צף ועלה בה. היא ידעה שיציאה מהטור פרושה מוות, ולא היה לאל ידה לעשות דבר.

בעולמה שלה התחילו להיווצר סדקים "כנראה אני לא חזקה מספיק ולא צועדת בקצב של כולן" ייסרה את עצמה.

בלילה, היא דימיינה את המלחמה הגדולה. כיצד מגיעה מלכה אמיצה, הרוח פורעת בשערה, והיא מניפה את חרבה ומתיזה את ראשן של הנמלים הסוררות. המלכה מנקה את הרוע ולא נחה עד אחרונת הנמלים שסרחו. בסוף הקרב, הופכת גם היא ללוחמת ומצטרפת לצבא המלכה.

וכך, בימים הייתה אבודה
ובלילות כוחה היה שב אליה.

כל יום הייתה צועדת
ובלילות הייתה נחלצת.

כעבור שנים כאשר גדלה והתחזקה, יכולה הייתה להגן על עצמה.