א.הדור השני... והשלישי...

נכנסתי מסקרנות, ראיתי את כל מה שכתבו, ובסוף החלטתי לכתוב פעם אחת משהו שמעיק לי.

תמיד מדברים על דור שני לשואה, היו מחקרים בנושא ויש תיאוריות והבנות מה עבר על אותם אנשים שגדלו בצל העבר הטראומטי של הוריהם.

אז יש גם דור שני לשואה מסוג אחר- להורה שעבר התעללות פיזית או מינית או נפשית והגיע הזמן לדבר על הדור הזה.

אותו אדם, בדרך כלל אישה שעברה התעללות קשה בילדותה (וראויה לאהבתנו, תמיכתנו וגם רחמינו) הופכת ביום מן הימים לאמא. ואמא שלי היא אדם נפלא! אבל אדם כואב, סובל, ועצוב.

אמא שלי היא אחת כזאת שהצליחה לשבור את המעגל ולא הפכה בעצמה להורה מתעלל וגם לא התחתנה עם טיפוס מתעלל (רק כי זה מה שהיא מכירה ולמדה כל חייה כדבר הנכון והברור לעשות לא משום סיבה אחרת!) היא תמיד הפכה את העולם כדי לא לאפשר לילדים שלה לעבור משהו ממה שעברה - ולכן הגנה עלינו - הילדים שלה - כלביאה, עד כדי מניעת החופש שלנו בצורות שונות, גם אם לא פיזית, כריסון עצמי התנהגותי. צריך להדגיש - מתוך אהבה ודאגה תהומית ובלתי נשלטת!

מפעם לפעם כשהזיכרונות המודחקים גברו עליה היתה הופכת מאותה לביאה לחתלתולה חלשה ושבירה, ואנו - ילדיה - היינו מוצאים עצמנו פתאום הורים: חזקים, תומכים, מגנים, עד שתמצא את הכוח ותתהפך נפשה שוב להיות אמא חזקה, מגנה, תומכת, ועד הפעם הבאה...

אני רוצה לספר לכם שאמא שלא מדברת על מה שעברה, שחושבת שהיא מגנה על ילדיה מפני עברה, מעבירה את תחושותיה בדרך כלשהי לילדים שלה: אני זוכר כששמעתי חלק מזערי מסיפורה לראשונה בגיל 14(!) והתגובה המיידית שלי היתה: "ידעתי!"...

אני ידעתי! לא ברור לי איך, אבל ידעתי, למרות שהגנו עלי מפני האמת כל חיי לפני כן, וידעתי- רק לא במילים ברורות. וזה יותר גרוע מלדעת במילים, לדעתי.

אמא שלי, שכשלה והחטיפה לנו מכות מכעס (כי כך למדה שמחנכים ומתנהגים), התעוררה יום אחד והצטערה על הכל - היא האשימה את עצמה כי היא לא יותר טובה מהוריה, ואנו ילדיה מצאנו עצמנו מסבירים לה שזה לא נכון, וכי אשמים בזה הוריה שטבעו בה את קוד ההתנהגות הקלוקל. אני זוכר איך אמרנו לה שאין מה להשוות, וחיזקנו אותה. אנחנו הילדים הקטנים, נתנו לה בחזרה את ההורות שלא קיבלה ושנעשקה ממנה, ובלי כוונה מראש עשקנו מעצמנו חלק לא קטן מהילדות אליה נתגעגע כל חיינו הבוגרים.

מכיוון שכל זה המון לילד לספוג, למדנו גם אנחנו להדחיק ולדחוס, ומצאנו את עצמנו בבגרות בעצבנות רבה ובהתנהגות לא ברורה וילדותית בנסיון להתמודד עם הכעס העצום והכאב העצום על כל מה שאירע לא לנו, אבל הוטבע בנו כאילו כן...

אני רוצה להגיד לכם שאין פתרונות פלא! גם הפתרון של נשים מסוימות שלא להביא ילדים לעולם כדי לחסוך מהם את נזקי עברן, לא בהכרח נכון. אולי כן להיפתח ולהתחיל טיפול נפשי לפני הבאת ילדים לעולם, אולי טיפול נפשי בזמן גידולם, אולי בכלל לעצור את הנזק כשהוא קורה להן... אבל זה סיפור אחר...

אין לי מסר מדויק להעביר לכם, רק רשמים פרטיים, אבל רק הצעה ובקשה - אל תחזיקו בפנים ותחשבו שאפשר לחיות עם זיכרונות הזוועה וגם לגדל ילדים בריאים ומוגנים! אי אפשר... צריך לדבר ולטפל, כמה שיותר קרוב לזמן הפגיעה כי כל שנה בונה לכם עוד חומה שקשה לשבור והלחץ בפנים גדל ומתפרץ ופוגע באנשים שאתם הכי פחות רוצים/ות לפגוע.

זהו. לא אכתוב עוד.