|
נילי נמרוד / היהלום שבפנים הוא האור של החיים... רציתי רק לחבק אותך. כמו שמחבקים ילד קטן. עם המון אהבה. שתרגיש בטוח. שתהיה מוגן בין זרועותי. רציתי לתת לך לבכות... עד שיגמרו הדמעות... לתת לך להתפרק עד הסוף... רציתי שתדע, שכאשר תחליט לקום ולבנות את עצמך מחדש ולאחות את השברים שבפנים אז אני אהיה כאן. בכל צעד שתעשה קטן כגדול. אני כאן. כשיהיה קשה, כשתמעד, כשתיפול. אני כאן. כשתקום שוב. אני כאן. לאורך כל הדרך הזו. אני כאן. אתה לא לבד. אני לא אעזוב. אני לא אנטוש. אני לא אבגוד. אני לא אסתיר. אני לא אשקר. אני אוהב. באמת. כמו שצריך לאהוב ילד. בלי להכאיב. בלי לפגוע. אני איתך. אני שלך. עד הסוף. אתמול אחרי הסרט הבנתי. שאתה עוד לא מוכן בכלל להתפרק. שאין את מי לחבק, שאין במי לתמוך, שאין למי לעזור... לא כי אי-אפשר. אלא, כי אתה עוד לא מוכן. אולי אפילו לא רוצה. קשה לי עם זה. קשה כי אני אוהבת. קשה לראות את מי שאוהבים כואב. קשה בכלל לתת מקום לכאב שלי כשהכאב שלך כל כך עצום כל כך עמוק כל כך מפחיד ומאיים. עליך וגם עלי. קשה כי הכאב הזה הוא שמפריד ביננו. הוא המחסום הוא התהום ואני רציתי לשבור את החומה ואני רציתי לבנות גשר. היא אמרה... הגעתי למקום הכי נמוך... הלכתי שעות על גבי שעות וידעתי בתוכי תוכי שאני חייבת לבחור. לבחור בין המוות לבין החיים. היא בחרה בחיים. בחיים אחרים. המחשבות שלי מתנתקות לרגע ממה שקורה על המסך... אתה בכלל עוד לא בחרת בחיים. אתה עוד בורח...לסמים, לסקס, הרחק מכאן, מנסה לצאת מעצמך ושום דבר לא מצליח. אולי, עוד לא הגעת למקום הכי נמוך. לנקודה בה תידון את עצמך לחיים או למוות. לנקודה ממנה יש רק דרך אחת חזרה. אני בתוכי מקווה בשבילך, שתגיע לאותה נקודה... ושתהיה אמיץ וגיבור כמו אותן נשים בסרט. שתבחר בחיים. נפגשנו. הכרנו. ידעתי אותך. מעין הכרות כזו שלא חוויתי עם אף אחד לפניך. אבל משהו בתמונה הזו היה מאוד מעוות. לפני שהבנתי מאיפה אתה בא ולאן אנחנו הולכים, התאהבתי. כוח בלתי מוסבר דחף אותי לשאול שאלות. התחלתי לקלף ממך את שכבות ההגנה, את השקרים. עימתתי אותך עם הסודות והבגידות. חשפתי את אותו חלק שבמשך שנים רבות הצלחת להסתיר - מעיניים שבחרו להתעלם. אבל אני - ראיתי. אני הרגשתי את הכאב ואת העצב זורמים בדמי כל פעם שהסתכלתי לך בעיניים. כשסיפרת לי מעט ממה שעבר עליך בילדותך, כשפתחת צוהר קטן אל תוך מסכת ההתעללויות... כשחשפת דור שני של אלימות במשפחה... חשבתי לתומי, שאתה כבר שם. לא הבנתי שהדרך עוד ארוכה ורחוקה. לא הבנתי עד כמה הנוכחות שלי... הפגיעות שלי... האהבה שלי מאיימים עליך ועל ההשרדות שלך. מי אני בעצם שאחליט בשבילך מתי תהיה נקודת השבירה ... מי אני שאשלח אותך במסע רגשי בחזרה אל הגיהינום ממנו באת, ישר אל תוך האש הצולבת, האש הצורבת, מבחוץ ומבפנים, האש שכילתה בעוד מועד כל חלקה של טוהר ותמימות בך... ולמה לך להאמין לי שאפשר לחזור משם... בחיים? אהבה לא יכולה להתקיים במקום מזוהם כל כך. אבל, באופן פרדוכסלי, רק לאהבה יש את הכוח לטהר. רק האהבה שלך את עצמך תנצח את הזוהמה שהזריקו אל תוך עורקיך. רק אתה תוכל לזכך את המקום הזה בתוכך. ולמלא את החלל שנוצר - באהבה. ואני נשארת עם הכאב. מקווה שתגיע לפרשת הדרכים של מוות וחיים. מתפללת ליום שתבחר כמו קרן, באור של החיים. |
