עדות אישית / מישל

הלילה הארוך ביותר בחיי, היה בהיותי בת 6 (שש) כאשר הרגשתי משקל כבד מעלי.

משקל כבד מעל אחיותי... לזכור את הריחות... לזכור את הקולות... זה לא עוזב אני "הגדולה" ועוד שתי אחיות קטנות ממני עברנו אונס אחים, אונס קבוצתי. עברואותי.

עלינו אחד אחרי השני. היו צעקות, היו בכיות, היה המון דם המון כאב הם. לא הירפו מאיתנו, הם עלו עלינו בזה אחר זה, הם עברו על כולנו, לא פסחו על אף אחת מאיתנו ואני הגדולה גם בוכה, כואב לי ואני לא מסוגלת לעזור, אני חסרת מ. אחותי החלשה לא עמדה בזה, אף אחד לא עמד בזה אך היא לא שרדה היא מתה !!!אונים, חלשה, מפוחדת, מבוהלת כואבת, מדממת.

הם רצחו אותה, כן רצחו אותה בדם קר, בכאב ובאכזריות. הם גאלו אותה מהיסורים אינכם יודעים מה זה, אינכם יכולים לתאר את ההרגשה, אחים שלנו שאנחנו אוהבים,בעזרת יסורים מתועבים.

שאמורים לשמור עלינו, שאמורים לתת לנו להיות ילדים, האחים הקטנים. ביום אחד, בלילה אחד "גדלנו", איבדנו הכל - ילדות, תמימות, אחות, אמון, משפחה, אחים.

אחותי הקטנה חיה רק 5 שנים ומוות אכזרי לקח אותה. מוות כואב אחז אותה ואני רקואת החיים הנורמטביים.

היא לא תסבול יותר, כבר לא יכאב לה. נותרנו לבד חסרות אונים בלי עזרה, בליבת 6, נאנסת ומאבדת אחות קטנה, אחות תמימה, אחות טהורה.

ילדותי תמה. נוסף 0 לגיל ה 6- (60).היכן אתה אלוקים? האם אלה החיים שבחרת לנו?הבנה, בלי משפחה, כולם בגדו בנו. נותרתי לבד כואבת וזועקת וללא אחותי.