על הזיכרון הבדוי מהצד הכואב

לבנה

בחודש יוני השנה, התכנסה קבוצת אנשים נכבדה, באוניברסיטת בר-אילן לדבר על הזיכרון. הכותרת היתה "טראומה בילדות: טיפול באמצעות זיכרון משוחזר או תסמונת של זיכרון מסולף?"

איך יכול זיכרון להיות מסולף? הזדעקתי, ההסבר שקיבלתי היה מעניין במיוחד: "זו תקופה כזאת שכל כך הרבה אנשים ובעיקר נשים 'נזכרות' בהתעללות". ואני שואלת האם אין זה פשוט משום שסוף סוף מותר לאישה לבטא את סבלה, ממה שעבר עליה בילדותה! ועוד, אנו חיים בעידן תקשורתי, מה שלא היה בזמנים אחרים כשילדות וילדים רבים שבגרו והיו לאנשים, גילו רק לאחר שנים רבות מותר להתלונן.

ויותר מכך שהסבל, הוא תוצאה של ילדות שנחשבה ל- 'גזירה' שאין עליה עוררין, ועכשיו ברור לגמרי שאסור היה לבצע בגופם כל פעילות מינית שהיא, ומכאן החלה ה- "תקופה". הסבירו לי שזיכרון נחשב בדוי אם המטפלים שואלים שאלות מנחות, אז אני מנסה להבין מה זו שאלה מנחה - האם "ספרי לי על הבית שגדלת בו?" או "ספרי על אבא?" וכו' הן שאלות מנחות? ובכן לא. אין כאן השתלת זיכרון אלא מאי, היו מקרים ספורים שנוצלו לרעה והפכו לעלילות שווא לשם נקמה וכדומה אבל הם ספורים רבותיי! ומיד נמצאו "מסכנים" שקפצו על העגלה ומיהרו להקים ארגון. לא הייתי שם בכנס, פחדתי לשמוע מילים כמו "בדיה", "דמיון" ו- "פנטזיה" כי ידעתי שזה יכאב מאוד.

אליזבט לופטוס חוקרת ופסיכולוגית היתה גם היא בכנס ומחומר שקראתי מראיונות שנערכו איתה לטענתה מי שלא זכרה התעללות הרבה שנים, מן הסתם לא קרה לה דבר אלא מישהו בדה עבורה זיכרון.

ובכן גם אני, במשך שנים ארוכות לא זכרתי חלקים רבים ממה שעבר עלי, מידם וליבם הרע של אנשים במשפחתי. אך את מה שמוחי לא יכול לזכור במודע, גופי זוכר היטב. הוא זוכר את הכאב, את העלבון, את ההרגשה הקשה כשמישהו מעז להשתמש בו, בגופי הקטן לצרכיו ויצריו עד שלא נותר לו אלא, ליפול להתקפי חרדה איומים מפעם לפעם - ובמשך שעות ארוכות אני שוכבת על רצפת חדר האמבטיה רועדת בלי שליטה, מתעלפת וכואבת, ממש כמו אז כשהתעללו בי אנסו והיכו ואף אחד לא קם לעזרתי. לא! זו לא פנטזיה ולא בדיה רבותיי המלומדים, זה גם לא דמיון מפותח, זו האמת האיומה שנזכרתי בה כעבור עשרים שנה! לאט, לאט חלחל הזיכרון החוצה מתוך מוחי המעונה אל המודעות .

ואתם רבותיי שבאתם להרצות בשם הצדק אינכם משרתים את האמת והצדק, כי מי הם האנשים הנוהים אחר ה- "אמת" הזאת, והתשובה שמתקבלת על דעתי היא פשוטה 1%- של אנשים שבאמת נפגעו מעלילה ועוד 99% אנשים שבמצח נחושה משתמשים במחקרים אלה לצורכיהם לשיפוץ המצפון:

מצפון משופץ עבור פוגעים "היא היתה קטנה כשזה קרה ובכלל זה היה מזמן די... צריך לשכוח".

מצפון משופץ עבור אותן אמהות שחולשתן גברה על ליבן ועל חובתן בהגנה על ילדיהן.

מצפון משופץ עבור כל מי שפשוט קשה לו להתמודד עם עצם האפשרות שאבא יאנוס את בתו ודוד את אחיינו וכו'.

אליזבט לופטוס מביאה דוגמא אישית לדרך הביטוי של הזיכרון ומספרת: שבהיותה בת 14 אמה טבעה, ולא ממש ברור אם היא לא התאבדה מכיוון שסבלה מדיכאונות. אליזבט מתארת זיכרונות שונים כמעט אצל כל אחד מבני המשפחה - דוד אחד אמר שהיא גילתה את גופת אמה, אחיה אמר שדודתה היתה זו שמצאה את הגופה, לופטוס עצמה לא בטוחה מה נכון. אך, מה בעצם היא הוכיחה בדבריה? הרי בדיוק בזה העניין, כשילד מתקשה להתמודד עם מצב הוא מתרכז בכל דבר אחר ובכך הוא "בורח" מהמעשה או המראה, שקשה לו לראות ולחוות כמות שהוא, לכן זכרונו יוביל לכל מיני דברים חיצוניים ושונים כמו  תמונה על הקיר או כלב רץ. אבל אף אחד, גם לא חוקרת בעלת שם כמו אליזבט לופטוס, לא יכול להגיד שלא היו דברים. כמו שאי אפשר לומר שאמה של הגברת לופטוס, לא טבעה באותו יום, אפשר אולי לומר שזיכרונה ובדידותה גרמו לה לבלבול ולאחיזה בדברים שונים ואחרים. כך גם אי אפשר לומר לי ול99%- נשים וגברים שלא נאנסנו, הוכינו והושפלנו שוב ושוב רק בגלל שלא יכולנו להסתכל לזוועה בעיניים.

הזיכרון שלנו אמיתי, הוא אינו בדוי. אנחנו רק זקוקים לזמן שנהיה מסוגלים לזכור ולהתמודד.